בזו אחר זו הולכות הפרות הקדושות ביותר שלנו ונשחטות לנגד עינינו. אוי לעיניים שכך רואות, מספרן הולך ומתמעט, כמספר החטופים החיים, ודם השחיטה על-ידי השוחטים. עדר של פרות טבוחות מדמם ומאדים ומכתים את חיינו בדמן. העדפת שיקול פוליטי נכלולי על שיקול אנושי בסיסי. הפקרת אנשים להינמק ולגווע בשבי, בייסורים שלא ניתן לאמוד את עוצמתם. אי-מיצוי כל סיכוי להשיבם. מלחמות היהודים בעיצומה של מלחמה שהולכת ונמשכת, בעוד טיפות ראשונות כבר יורדות מענניה השחורים-משחור של מלחמה גדולה וקשה אף יותר מתקדרים מעלינו. הנה, בפינה, שחוטה ומדממת, הקדושה שבפרות - ערבות הדדית. מתי נטבחה? דמה עוד שותת, לא הספיק להיקרש. מדינה שלמה הופכת לבית מטבחיים של פרותיה הקדושות. ערב תשעה באב ובבוקרו של יום המחרת שמעתי את שוועתה הנואשת של עינב צנגאוקר, אמו של החטוף השבוי - מתן. תשעה באב שהוא תשעה אם. אם נואשת אבל לא מתייאשת שבשארית כוחותיה ושפיותה לא מבינה את מה שאכן אף לא בן אדם סביר אחד, שאינו פוליטיקאי, מסוגל להבין: איך שיקול פוליטי מאפיל על שיקול אנושי; איך ראש ממשלה מאפשר לשארית פליטת הטבח לגווע למוות במעבה מנהרותיו הטחובות, המעופשות והמחניקות של החמאס מאימת איומיו של אחד, איתמר בן-גביר. זה מכבר הפך הבלתי נסבל לבלתי אפשרי ובכל זאת, מדי יום, בזו אחר זו, ממשיך כאן, אחרי טבח שבעה באוקטובר 2023 טבח נוסף, מעשה ידיהם של אנשים חסרי לב ומצפון, נטולי רגש אנושי, טבח אחרונות הפרות הקדושות שנותרו, אם בכלל, במקומותינו. ואיום ונורא הוא היום, איום ונורא אף יותר - כצפוי וכמשוער - המחר.