בציוץ האחרון שלי מתחתי ביקורת על הצו על תנאי שבג"ץ הוציא בעתירה הדורשת לחדש את הביקורים של נציגי הצלב האדום אצל הנוח'בות. בעקבות הציוץ הזה היו מי שהעירו כי בג"ץ הוציא צו על תנאי בגלל שהמדינה ביקשה עוד ועוד ארכות, ובסוף לשופטים נמאס אז הם הוציאו צו על תנאי מטעמי "יעילות הדיון". זה מעט אמת כדי להסתיר הרבה שקר.
ראשית, כמו שציינתי, מדובר בנושא שאינו שפיט מלכתחילה ולכן בית המשפט היה צריך לדחות את העתירה על הסף, בלי להידרש לתגובת המדינה. נמשיך למעט האמת - המדינה אכן ביקשה הרבה ארכות לדיון משום שהמדינה מצויה במשא-ומתן עדין וממושך מול ארגון טרור שטני כדי להשיב את אזרחיה החטופים. הדיון המשפטי בנושא הלא השפיט הזה, יכול להביא לשלילת מנוף לחץ משמעותי כלפי החמאס. לשון אחר, התערבות בג"ץ בסוגיה הזו מסכנת את חיי החטופות והחטופים ברצועה.
ועכשיו הגענו להרבה השקר. כאשר המדינה שבה ומבקשת ארכות מבג"ץ, והשופטים רוצים לשים לזה קץ, הם כותבים "ניתן לצפות כי לא יתבקשו ארכות נוספות". ואז, אם אין נסיבות חריגות, השופטים לא נוהגים לתת ארכה נוספת למדינה. לעומת זאת, לצו על תנאי יש משמעות אחרת:
העברת נטל ההוכחה מהעותרים לרשות השלטונית המשיבה. לשון אחר, בעוד בעתירה לבג"ץ נטל ההוכחה מוטל על העותרים, כלומר העותרים הם שצריכים לשכנע את בית המשפט כי עתירתם מוצדקת, הרי כאשר ניתן צו על תנאי השופטים מאותתים שיש ממש בעתירה ושהם נוטים לקבלה, והנטל מתהפך, כלומר המשיבים - במקרה זה הממשלה וזרועות הרשות השלטונית הרלוונטיות - הם שצריכים לשכנע את בית המשפט מדוע לא לקבל את העתירה.
לו היה הדבר תלוי בי, והיות שכל תגובה מפורטת של המדינה יכולה לסכן את החטופים, הייתי מורה למחלקת הבג"צים להשיב לצו על תנאי במשפט אחד, בדיוק כפי שכתבתי בציוץ הקודם: "נציגי הצלב האדום יבקרו את הנוח'בות שעה אחרי שנציגי הצלב האדום יבקרו את החטופות והחטופים".