אנו על סף חודש אלול, מייחלים לשנה החדשה שתבוא אלינו ותהייה טובה ומתוקה. המשורר בלפור חקק מאחל בשירו "שירה מתוקה" (מתוך הספר "סולם הכלים השבורים" 2023, עמוד 256) שֶׁתָּבוֹא שָׁנָה מְתוּקָה לו ולכולם.

שירה מתוקה / בלפור חקק

בַּמַּסָּעוֹת בַּמִּדְבָּר שֶׁל חַיַּי בֵּין מִתְקָה לְמָרָה בֵּין מָרָה לְמִתְקָה אֲנִי מִתְפַּלֵּל תָּמִיד שֶׁתָּבוֹא שָׁנָה מְתוּקָה בְּכָל פַּעַם אֲנִי חוֹנֶה בַּמִּדְבָּר נֶגֶד הָהָר וְהַסְּעָרָה בֵּין מִתְקָה לְמָרָה עוֹרֵךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר לְלֹא פַּת בֵּין מָרָה לְמִתְקָה גּוֹוֵעַ כִּמְעַט וּכְשֶׁנָּבוֹךְ אֲנִי בָּאָרֶץ צִמָּאוֹן לְלֹא מַיִם, צִמָּאוֹן מְאוֹד נִגְלִים לִי אָז עֲנָנִים מְתוּקִים עַנְנֵי הַכָּבוֹד. בבית הראשון של השיר המשורר מודע לכך שהאדם עובר מסעות בַּמִּדְבָּר שֶׁל חַיַּיו. פעמים טוב לו והוא נמצא כביכול במקום ששמו מִתְקָה ופעמים קשה ומר והוא נמצא כביכול במקום ששמו מָרָה. בכל עת הוא מתפלל שֶׁתָּבוֹא שָׁנָה מְתוּקָה. בבית השני של השיר מתאר המשורר את הקורה לו במסעותיו, ואת דרכי ההתמודדות שלו: תחילה המשורר "חוֹנֶה בַּמִּדְבָּר מול (נֶגֶד) הָהָר וְהַסְּעָרָה" בדומה לבני ישראל עליהם נאמר: "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר, וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד (מול) הָהָר" (שמות י"ט, ב'). יש להכיר במציאות, להעריך את המצב ולחשוב כיצד להתמודד. מארבעים ושניים המקומות בהם שהו בני ישראל במסעותיהם במדבר בחר בלפור בשניים: מִתְקָה ומָרָה. על מִתְקָה כתוב בתרגום יונתן שנקרא כך כי המים במקום היו מתוקים (במדבר ל"ג, כ"ח). בּמָרָה חנו בני ישראל לאחר קריעת ים סוף. בני ישראל התלוננו שהמים מרים ומשה המתיקם בעזרת זריקת עץ לתוכם. המשורר בחר דווקא בשמות מקומות אלו כדי לרמוז לתקופות טובות ומתוקות בחייו וגם לזמנים מאתגרים ומרים. "בֵּין מִתְקָה לְמָרָה / עוֹרֵךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר לְלֹא פַּת". שורות אלו הזכירו לי את בקשת דוד המלך "תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד (מול) צֹרְרָי" (תהילים כ"ג, ה'). כש"מתוק" לנו וקורה דבר טוב יש מנהג לעשות סעודת הודיה, לשם כך יש לערוך שולחן.

שאלה למחשבה: מדוע ציין המשורר שהשולחן ערוך "לְלֹא פַּת"?

הצעות לתשובות: במדבר לא היה לחם כפי שאנו רגילים לאכול, אלא היה מן, בו לפי הדרש ניתן היה להרגיש טעמים של מאכלים רבים. אין חובה לערוך סעודה עם לחם, לדוגמה ב"סעודה שלישית" בשבת לאחר מנחה וכן בסעודת "מלווה מלכה" במוצאי שבת אפשר לאכול דבר-מה וזה נחשב לסעודה. ההרגשה שלי היא שהמשורר יכול לערוך שולחן עם ספרים, דפים ועט לכתיבה. העיון בהם והיצירה הנובעת מתוכו ממלאים אותו ברוחניות שפעמים רבות היא חשובה אף יותר ממזון גשמי.

"בֵּין מָרָה לְמִתְקָה / גּוֹוֵעַ כִּמְעַט"

כשבאות תקופות קשות ואין לדעת מתי תבוא עת טובה - המשורר חש שהוא כמעט מת. בין בית א' לבית ב' יש קשר שבא לידי ביטוי בכך שבבית א' כתובה המילה "תָּמִיד" ובבית ב' נכתב "בְּכָל פַּעַם". בשורה הראשונה בשני הבתים מוזכר "בַּמִּדְבָּר". "בֵּין מִתְקָה לְמָרָה" הוזכרו בבית א', ובבית ב' יש הרחבה ותוספת מה המשורר עשה שם. כמו-כן המילים "בֵּין מָרָה לְמִתְקָה" הוזכרו בבית א', ובבית ב' כתוב מה קורה שם למשורר או מה הוא חש. בבית א' צויינו עובדות: המשורר מִתְפַּלֵּל תָּמִיד / שֶׁתָּבוֹא שָׁנָה מְתוּקָה, כאשר הוא בַּמַּסָּעוֹת בַּמִּדְבָּר שֶׁל חַיַּיו שבהם הוא פעמים בֵּין מִתְקָה לְמָרָה ופעמים בֵּין מָרָה לְמִתְקָה. לאחר היכרות ראשונית עם העובדות בבית א', בבית ב' יש התפתחות של התהליך. בלפור כתב כיצד הוא מתמודד וממשיך לקוות בכל עת שתהיה שָׁנָה מְתוּקָה. הוא מצליח לשמור על א"ב - אמונה וביטחון, גם בזמנים קשים. בבית השלישי של השיר מתאר בלפור חקק את תחושתו עקב קושי גדול, ואת הישועה והנחמה: "וּכְשֶׁנָּבוֹךְ אֲנִי בָּאָרֶץ" המשורר אינו יודע מה לעשות ואיך לפתור את בעייתו, הוא סובל מצִמָּאוֹן כבד, אותו הוא מתאר כ"צִמָּאוֹן מְאוֹד". אפשר להבין שהצימאון הוא בגלל שאין מים, אך הכתיבה היא דו-משמעית: "צִמָּאוֹן לְלֹא מַיִם", ייתכן צימאון לדבר שאיננו מים. הנביא עמוס תיאר תקופה בה יהיו רעב וצמא לרוחניות: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדֹנָי ה' וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ. לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'" (עמוס ח', י"א). תחושת המבוכה של המשורר "מתכתבת" עם דברי פרעה על בני ישראל: "וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר" (שמות י"ד, ג'). ה' הביא להם עמוד אש, עמוד עשן וענני כבוד שסוככו עליהם. גם המשורר יודע שעַנְנֵי הַכָּבוֹד מגנים עליו ומביאים לו טוב הבא לידי ביטוי בתחושת מתיקוּת.

"נִגְלִים לִי אָז עֲנָנִים מְתוּקִים / עַנְנֵי הַכָּבוֹד"

בלפור כתב "עַנְנֵי הַכָּבוֹד" עם ה' הידוע, בעוד שיכול היה לבחור לכתוב שנגלים לו עַנְנֵי כָּבוֹד והיינו מבינים זאת. ה"הַרגשיר" שלי היא שבכתיבה על "עַנְנֵי הַכָּבוֹד" חיבר עצמו לדור המדבר ש-ה' הגן עליהם כל הזמן. בלפור חש השגחה פרטית והגנת ה' עליו. כאשר הוא חש צימאון כבד, הוא יודע שיש פתרון למצוקתו, מהגשם שיכול לרדת מהעננים. בעת קשה חשוב שהאדם יתעודד ויאמין שיש פתרון לבעייתו. חז"ל אמרו: "אין הקדוש ברוך הוא מכה את ישראל, אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה" (מסכת מגילה דף י"ג, עמוד ב') - ה' הכין רפואה למכה והבעיה תיפתר ותחלוף. המשורר תיאר את העננים כ"מְתוּקִים" בדומה ל"שָׁנָה מְתוּקָה" שנכתבה בסיום בית א', ובדומה למקום בשם "מִתְקָה" שמוזכר בבתים ב' ו-ג' של השיר. נתפלל ביחד עם המשורר "שֶׁתָּבוֹא שָׁנָה מְתוּקָה".