מדינה חפצת חיים חייבת שיהיה לה בית משפט חזק, בית משפט השופט דין צדק, בית משפט הנמצא לא רק במגדל השן אלא רגליו יצוקות בקרקע ואינו מנותק מן העם. מדינה חפצת חיים צריכה שופטים ושוטרים היודעים להלך בין הבריות, הרגישים למכאובי הזולת, לייסורי החיים והמתים, היודעים להקשיב, המפיחים חיים במילה הכתובה, מניחים בצד תיאוריות ותילי תילים של הלכות משפטיות. שופטים המישירים מבט, משפילים עיניהם אל מול אם שכולה הכואבת, אל מול אלמנה המתגעגעת לאהובה שלא ישוב משדה הקרב, אל מול אב המתגעגע אל בנו החטוף, אל מול החיים, בני האדם לא בני האלים. אין עוד עם בעולם, אין עוד עם ביקום אשר בעיצומה של מלחמה מאכיל את אויביו, מעביר 'ציוד הומניטרי' מדלקים ועד קורנפלקס, דואג למחבלים אשר טבחו, רצחו, אנסו בתרו, כרתו, עיקרו, שרפו בזזו, וחטפו. אין עוד עם בעולם, אין עוד עם ביקום אשר בעיצומה של מלחמה דואגים לתנאי מחייתם של אנשי התועבה אשר ביצעו את הזוועות. אין עוד עם בעולם, אין עוד עם ביקום אשר בעיצומה של מלחמה מנהל עולם אחר, עולם אוטופי, עולם שאין לו ידיים ורגליים במציאות, המדממת, הכואבת, המייסרת. מציאות שנכפתה עלינו בעל כורחנו בשדות הקרב בצפון ובדרום בגלוי ובנעלם. אין עוד עם בעולם, אין עוד עם ביקום אשר בעיצומה של מלחמה אולם בית המשפט, היכל הצדק פתוח לרווחה בפני המחבלים. אין עוד עם בעולם, אין עוד עם ביקום אשר בעיצומה של מלחמה ארגונים רדיקאליים פרוגרסיביים מעמותות בעלות מימון זר מגישים עתירות שמהותן הטבת תנאי אנשי התועבה הכלואים בישראל כמו דיון בעובי המזרן עליו ילונו אותם אנשים שחטפו ילדים, נשים, זקנים ממיטתם. כמו דיון על סוגי מזון ומספר הימים בהם יוכלו ליהנות מפירות וירקות טריים, אלו אשר הובילו תינוקות, נשים, גברים, זקנים, חיילים, חיילות אל מנהרות האימה, אל מנהרות התופת, שם אין איש יודע מה בא לפיהם, אם בא לפיהם בכלל. אותם אנשי התועבה הדורשים להתקלח שלוש פעמים בשבוע במים חמים בעוד אחינו ואחיותינו נמקים בבורות האפלה, שאין מי יודע מה עלה בגורלם. מערכת משפט בריאה, אחראית, הייתה עוצרת את מצעד התביעות והדרישות ומבהירה כי בעת מלחמה לא ידונו בתנאיהם של אנשי התועבה, רוצחי אדם. היש עוד עם השופט את חייליו תוך כדי מלחמה כאחרוני העבריינים באופן בזוי, באופן משפיל, עורך ללוחמיו משפט ראווה, משפט המיועד לעיניים בינלאומיות, משפט שכולו משפט שדה? מעולם לא נפערה תהום עמוקה כל כך בין אזרחי המדינה לבין בית המשפט. את נציגי הפושעים, האויבים, הטובחים ראוי היה לדחות באמירה חד-משמעית וברורה כי אין לברר תביעה של אויבים בעת המלחמה. לדאבון הלב בבית המשפט הישראלי בעיצומה של מלחמת קוממיות פותחים השופטים את השערים בפני עותרי המחבלים, אזנם כרויה, ליבם פתוח, נפשם חפצה מאוד לשמוע את אותן עתירות של המחבלים, אנשי התועבה, אשר ביצעו את הטבח הנורא מאז ימי השואה. מביט באב השכול, מביט אם השכולה, והם אינם שותקים עוד, הם מישירים מבט אל מול השופטים המנוכרים, המנותקים, המחסים פניהם בגלימותיהם השחורות ממאנים להקשיב לכאב, לצווחה, ליגון הניצב מולם ובמקום זאת נוטשים את הדיון עד יעבור זעם. תהום פעורה זו יכולה להוביל חלילה למקומות שאין איש מאזרחי מדינת ישראל רוצה להגיע אליהם, ברם, אם נפשם של השופטים, של כבוד השופטים, רוצה לדעת מהו מעיין הדמעות, הכאב, הייסורים ממנו שואבים האבות והאימהות השכולים, הילדים היתומים, האלמנות הצעירות, האנשים אשר הקריבו את היקר להם מכל, ישפיל מבטו, יטה אוזנו, יתחבר אל הצער והכאב ויודיע כי בעת המלחמה לא יתקיימו דיונים על הטבת תנאי מחבלים בכלא. התמונות המגיעות מבית המשפט העליון עם הזעם האותנטי של משפחות חטופים ומשפחות שכולות, הן קריאת השכמה מהדהדת מהעם אל המורמים מעם.