קראתי רבים מספריו של איל מגד ואהבתי (דווקא את האחרון "הבעל" קצת פחות). אני כנראה קורא כפייתי של סופרי המשפחה. צרויה שלו ואביו אהרון מגד מאז זה כתב את "החי על המת". כאשר אייל הלך שולל אחרי בנימין נתניהו תהיתי ומתחתי ביקורת, אבל לא הטלתי ספק בכנותו. זו הייתה בעיניי טעות בתום לב, לא ידידות מן הסוג של החברות העמוקה והרטובה והמעשנת עם ארנון מילצ'ן. (כמו גם בני ציפר, שאיני יודע אם הוא עדיין חסיד של שרה נתניהו, ואולי גם הוא התפכח והתפקח.) היות ואייל ישר הוא מתמודד קודם כל עם עצמו, וביושרה. זה הביא אותו לרחוק מן האיש הנורא הזה נתניהו. היום קראתי קטע משלו, וגם אני שמתעב את נתניהו ורואה בו אסון לאומי כבד, חשתי זעזוע וכאב. בין השאר הופיעו בחתימתו של אייל המשפטים הבאים: "...האיש הזה, שפעם ראיתי בו חבר, הפך למרבה הזוועה לצורר...הוא האויב הכי גדול שלנו... לא דמיינתי שהוא נחוש להחריב את המדינה...הולכת השולל אין תכליתה להישאר בעל הבית כפי שכולנו משערים. גם זאת הטעיה. תכליתו האמיתית היא להחריב את הבית. התוכנית השטנית הזאת מתגשמת במלואה... "כך הוא נוקם את נקמתו בעם שהוא בז לו... כשאני רואה אותו צוחק בכנסת במלוא פיו ביום בו חרב עולמן של משפחות שאיבדו בעזה את בניהן חושכות עיניי..." ועוד ועוד ועוד. כה חבל שאיל מגד נאלץ לחזור הביתה בנסיבות כאלה. אבל בכתיבתו הפצועה הוא מחזק את ידינו להדיח את נתניהו - "מלאך החבלה" בפי יצחק שמיר - כנהוג בדמוקרטיה.