קשה להאמין שכבר שנה, וואו, אני עוד במסיבה רוקד במלא הקצב, מחייך לאנשים שפגשתי בהם בראשונה, שותה עוד משהו, ממלא את עצמי ברגעים של אושר ובשמחה, הריקוד זורם בעורקיי, מניח את הראש על כתף זרה, נתקל בעיניים מלאות טוב, הדיג'יי נותן בראש, אני חי.
אינני זוכר הרבה, רעש של טילים, אזעקות, ריקודים בקצב, אנשים רצים ללא כיוון וללא מטרה, רעש יריות וחובבי ריקוד עם בגדים מוזרים, פרצופים משונים ורובים גדולים, מי מגיע למסיבה לבוש כך? מי מגיע עם רובה לחגוג בטבע? סרט ירוק על הראש זה בכלל שנות השבעים של המאה הקודמת.
אנשים החלו ליפול סביבי, ריקודים מוזרים, הדיג'יי התקפל, מה קורה כאן, מי זה שמכוון אליי רובה ופניו מרושעות, מה הוא רוצה ממני, נפלתי ומאז אינני זוכר דבר. פתע התחוללה סערה מוזרה, הרגשתי כמו במנהרת הזמן, אור גדול משך אותי בכוח, לא התנגדתי רק חיכיתי שייגמר הלחץ הזה ואתעורר.
שקט, דממה, יד נעלמה אחזה בי, הכניסה אותי לטרקלין ענק, מואר באור זוהר, חיפשתי את המנורות המסנוורות ולא מצאתי. מאחורי הפרגוד שמעתי ציוצים מוזרים, קלטתי רק את המשפט, "מאז השואה לא הייתה כאן פעילות כזו ביום אחד." רציתי לעצום עיניים, לישון קצת כדי לקום רענן ולהמשיך לרקוד במסיבה עם החברות והחברים, האולם הבוהק החל להתמלא אט אט.
נכנסו פרצופים בלי שמות רק עם פתק, נרצח בנובה, נרצח ברעים, נרצחה בכיסופים, נרצח בשדרות, נרצח באופקים, נרצח בכפר עזה, נרצח בנתיב העשרה, נרצח בנחל עוז, נרצח בחולית, נרצח בנתיבות, נרצח בבארי, נרצח בניר עוז. נרצח בניר עם, נרצח ביכיני, נרצח בניר יצחק, נרצח בעלומים, נרצח בנירים, נרצח בעין השלושה, נרצח בארז, נרצח במגן, נרצח בסופה, נרצח בכרם שלום. נרצח בשלומית, נרצח במבטחים, נרצחו בכבישים, בדרכים, בין העצים, בתוך מחילות, תינוקות, נערות, ילדים, עלמות, קשישות, זקנים, יהודים, ערבים,
עובדים זרים.
צפוף באולם הענק, השתיקות מפחידות, רק ידיים אוספות ואוספות, מאחרי הפרגוד דממה. ושוב הידיים הזריזות ההם החלו בפעולה, אוספות מגולני וגבעתי, הנדסה קרבית והשריון, נח"לאים, וסיירות, צנחנים ומג"ב, חיילות, חיילים, צעירים ומבוגרים. זזנו ממקומותינו, פינינו להם מקום. גם הם שותקים, גם הם תשושים, גם הם מצטנפים במקומם מבקשים רק לעצום עיניים.
איים קטנים נוצרו באולם הענק, מתמלאים בנופלים מהצפון, ממג'דל שאמס ומאורטל, מכפר יאסיף, חללי פיגועי הטרור בדרכי יהודה ושומרון, בבקעת הירדן, ברחבי ישראל.
האור הבוהק אינו מתעמעם, הידיים ההם ממתינות מאחר הפרגוד, ובתוך הדממה יצאה בת קול חרישית שקולה השלו נשמע מקצה האולם הענק ועד קצהו ואמרה, "למרות הכל ואף על-פי, עם ישראל חי". "עם ישראל חי", לחש הזקן. "חי וקיים", לחשה נערה. ילד לא קטן ולא גדול, הוציא מהאפוד של הצנחן העייף דגל ישראל קטן, הניף אותו, סביבו התקבצו רבים, נשאו אותו על כתפיים, ושרים בלי קול, בלי ריקוד בלי מבע, "עם ישראל חי". ואני רק רציתי לחזור למסיבה, לחברים, לריקודים, לחיים.