קמנו מִנקרת הצוּר לכתוב ספרנו על טבח שמחת תורה, 7 באוקטובר 2023. לא קל לכתוב שירה על הטֶבח. יש תחושה של התקוממות פנימית: פּורענות באה ואַתֶם אומרים שירה? זוהי חווית תשתית לגורל היהודי במשך דורות. האסון הלאומי נקשר אצלנו באסון משפחתי: זאב וזהבה הקר, המחותנים של הרצל ודיצה חקק, היו בין הנרצחים בקיבוץ בארי. הם הותירו שני בנים ובת יתומים. קול דמי אחֵינו צעק מן האדמה. יום הדמים הנורא בשבת הקדושה של 'וזאת הברכה' היה טלטֵלה עבור כולנו. עַם ישראל שׂרד לאורך דורות, כשעמי הקֶדם נכחדו מן העולם. העם דבַק בברית הגורל, אך גם בברית הייעוד: לאורך שנות גלות ארוכות שׂרד העם מתוך אמונה שהוא עם נבדל מן העמים, עמנו יצא לגלות וסֵפר בידו: מבראשית למדנו, מילים יוצרות מציאות. בראנו דרך, שמרנו על נאמנות לזהותנו, לארץ הבחירה ולירושלים.

ברית גורל וברית ייעוד

זה הצו. קמנו כמו תמיד לשמור על הברית. זה סיפור חיינו, לדעת לעמוד בניסיונות. חנה סנש כתבה: קול קרא והלכתי, הלכתי כי קרא הקול. בכל משבר ידענו לשוב אל הקול הפנימי של זהותנו. נרעשנו ביום הנורא של הטבח ושוב זכרנו, תפקידנו לגלות את הרוח הנושבת בנו לאורך כל הדרך. לדעת לקום, לאזור כוח, להדליק את האור. לנצח את המשברים ואת הים. להרגיש אותה, זו הרוח המחברת את כל חלקי העם. כן, הטֶבח טלטל את כולנו: קמנו לעשות תיקון, לבקש נחמה. קמנו לבקש תקווה. משיר לשיר קול האמונה מדורי דורות התגבר, בינו שנות דור, לא תנצחו אותנו כל כך מהר. הייחוד שלנו כעם בהיותנו בגולה ליכד אותנו בברית של גורל משותף. עם זאת, היה קושי לשמור על זהות לאומית כשהעם היה ללא טריטוריה בגלות כה ארוכה בשנים. לאורך ההיסטוריה חשנו שהמאבק כנגד עם ישראל מחדד את ההכרח של כולנו לשמור על זהותנו ולשמור על נבדלותנו כבעלי ייעוד משותף. ההגדרה במגילת אסתר שהציגה אותנו כעם נבדל ושונה חייבה אותנו לחזק את מרכיבי הזהות שלנו, לאמץ נרטיב שיחבר בינינו. המן זיהה את ייחודנו: 'יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים" - ובלעם הנוכרי האיר את הבדידות שאנו נושאים בגאון: 'הן עם לבדד ישכון'.

טבח שמחת תורה - נקודת מפנה

הטבח בעת חגיגות שׂמחת תורה גרם למפנה בעם ישראל. שנה של מחלוקות קדמה לטֶבח, והיא התחלפה ברוח אחרת שאחזה בעם. השנה שחלפה נתנה כוחות לקול שלרגע נאלם. לקום ולשיר, לאזור כוחות מן היום ההוא שבקושי נשם. כתבנו שוב, היום הרת עולם. שורה לשורה נכתבה כדי לבטא אותה רעידת אדמה, לשורר לכידות של אחים, של אומה. הצו "והגדתָ לבנךָ" משמעו שאנו יודעים את הסיפור שלנו ועלינו לספר את 'הסיפור היהודי' הלאה. בעקבות המשבר שארע, שַבנו לסיפור שלנו, לנרטיב ששמר על קיומנו מדורי דורות. למרות הבדלי הגוונים בחברה הישראלית מצאנו שיש נכונות לשוב ל'יחד' המחבר, להתלכד סביב הנרטיב שלנו. התחושה הייתה שיש לנו עוצמה מיוחדת באחדותנו. ידענו שעל סימני הזהות שלנו אין לוותר, ועל קיומנו ניאבק בשילוב ידיים, באחדות כוחות, כשאנו שותפים לעבר יהודי משותף ולהווה מדַמם: מן הכאב הלאומי נוצר מחדש הקשר לאומה. הציונות אכן החלה דרכה במרד בעבר היהודי, אבל הבינה די מהר שהיא חייבת להישען על מסורת הדורות ועל הזיכרון ההיסטורי היהודי. לכן, עברה הציונות בהדרגה תפנית: היא דָבקה בְּזהות שיש בה רציפות והמשכיות: הציונות קיבלה שני רכיבים ממסורת הדורות: שיבה לארץ (ישראל), שיבה לשפה (עברית). לאורך דורות נשמטה הקרקע תחת רגלינו, תמיד ידענו לנצח את הרעש, שבנו לעצמנו, לצופן חיינו, לשיר בכאב, אני העני ממעש. כל שיר קם להעיד, לתת בימה לנשמה היהודית. אצלנו, כאמור, נשזר הכאב הלאומי בכאב משפחתי: זהבה וזאב הקר הי"ד נרצחו בקיבוץ בארי, יומיים לאחר ששהו בסוכּת המשפחה בירושלים. קמנו לכתוב את השירים בשם העם, אך גם בשם המשפחה. קמנו לתת משמעות לימים האלה, לתת משמעות למותם של כל הנטבחים. יהיו השירים תיעוד, כבוד ונצח לכל הרוגי המלכות. כואב היה להיווכח שישראל לא עמדה בייעודה לתת מקלט בטוח ליהודים בארצם, שאירע כאן טבח, שיהודים חוו מעשה 'פוגרום' כמו יהודים בגולה. כמשוררים קמנו לתת מבט רוחני על כל ההתרחשויות. יהודים בגולה חוו פרעות ורדיפות, ובכל טבח אמרו את הפסוק: "כל זאת בּאַתנו ולא שכחנוךָ ולא שיקרנו בבריתֶךָ, לא נסוג אחור לבֵּנו...כי עליךָ הורַגנו כל היום, נחשבנו כצֹאן טִבחה" (תהלים מ"ד, כג ). המתים בטבח בדרום היו במותם כחללי קישינב או גיא ההריגה, וזה היה אגרוף לתודעה הציונית שהבחינה בין הגורל היהודי והגורל הישראלי, ואָמרה: לעולם לא עוד. בְּיוֹם חֲשֵׁכָה אֵימָה בָּאָה לָנוּ קְרִיאַת הַשְׁכָּמָה. כְּשֶׁצִּפּוּ כֻּלָּם לְרֶדֶת טַל עַל הַמַּחֲנֶה יָרְדוּ תֹּהוּ וָבֹהוּ אֲדֻמּוֹת הָאוֹר הָיָה הוֹלֵךְ וְנִשְׁבָּר וְאֵינוֹ מִשְׁתַּנֶּה מַדּוּעַ הִשְׁכַּמְנוּ וְאֵין עוֹנֶה. (מתוך: השכּמה/ בלפור חקק) השירה והספרות הן דרך לשוב לראייה הרוחנית של המשבר שעבר עלינו מאז הטבח. העם שלנו עבר התפכחות, שיבה למחשבה על זהותו, על תודעת הרציפות. הטבח היה נקודת מפנה שחייבת לשוב אל שורשי הדברים. לשורשיו של אותו עם לוחם וחולם, שירה בלב שבור ושלם. יהודים קמו לשיר מתוך הזיכרון היהודי. לבכות עם העצמות היבשות (יחזקאל ל"ז) "אבדה תקוותנו נגזרנו לנו" - ולשוב אז לרוח התקומה בהמנון הלאומי שלנו, לקריאה: "עוד לא אבדה תקוותנו". שירתנו שאבה כוח מקורות העם, שאבה חיות, לתת פתחון פֶה לסוד ההמשכיות.

אנו כולנו קהילת זיכרון

כעם אנו חיים לאורך דורות כקהילת זיכרון. וגם כאן קמנו מתוך הימים הקשים של הטבח כקהילה של זיכרון משותף, התחברנו אל הדורות ואל המסורת כדי ליצור מן הזיכרון רציפות והמשכיות. קמנו כדי להחיות את המתים, אך גם להחיות את החיים: מִן הַחֻרְבָּן נִבְנֶה עַם וּמִדֶּחִי, דִּמְעוֹת תְּקוּמָה חֲדָשָׁה יַשְׁקוּ דּוֹר שֶׁנּוֹשֵׁם מִן הַבֶּכִי. הַבַּיִת בִּבְאֵרִי נֶחֱרַב וְלֹא תַּם. זוֹ תַּבְנִית נוֹפָם, צִיץ מִסֶּלַע קָם.// הָאֱמֶת, הָאָרֶץ, לֹא נָס לֵחָהּ. תַּבְנִית הַזְּמַן הִיא בְּרוּחָהּ. אוֹר יִלְחַשׁ בָּעֲלָטָה: לְהַחֲיוֹתָהּ. (מתוך: ראי אדמה כי היינו כי נהיֶה/ הרצל חקק) אכן, הצו הוא להחיות: להחיות את המתים ואת החיים. לא פלא שהזיכרון חיבר אותנו אל 'פוגרום קישינב' ואל הפוגרומים של הגולה, בכל מקום שבו ישבו יהודים. אנו חווינו ב-1941 את ה'פרהוּד' שפקד את משפחתנו בעירק, שם נרצחו אחיהָ הבכורים של אמנו ז"ל. כשנולדנו שבע שנים אחרי הטבח, חכמי העיר אמרו לסבא: "קיבלתָ שניים תמורת שניים". ובימים לאחר טבח 7 באוקטובר, כאשר כולנו נחרדנו מסיפורי הזוועה שאירעו ביישובי הדרום (ובקיבוץ בארי), אמרה לנו דודה נורה, אחותם של הנרצחים מן ה'פרהוּד': "תמיד שאלתם אותי איך היה ה'פרהוּד'! כך היה הפרהוּד!" קמנו לשורר את הדברים: מתוך שדות שרופים ובתים שהעלו עשן - ליקטנו ניצוצות של אור. הניצוצות זורחים בין השיטין של שירינו. את הניצוצות האלה לא ניתן לכַבּות, אֶת השיר היהודי לא ניתן להפסיק. נסיים בשני קטעים מן הספר "ניצוצות מגֵיא צלמוות": בלפור חקק: שַׁבְנוּ לְכָאן עֲבוּר שֵׁם וּשְׁאֵרִית. וּבַעֲלוֹתִי הֶהָרָה לָקַחְתִּי אֵלַי לוּחוֹת הָאֲבָנִים לוּחוֹת הַבְּרִית. גַּם אִם נָפְלוּ הַשָּׁמַיִם אֶל הַקְּרָשִׁים נִכְתֹּב עַכְשָׁו שָׁמַיִם חֲדָשִׁים. הרצל חקק: זָרִינוּ לָרוּחַ זְהַב אַנְחָתֵנוּ, וּבָאָה נִכְתְּבָה רוּחַ בַּעֲצָמוֹת. אֶרְשֹׁם עֵדוּת, מִן הָאוּד תִּצְמַח זֶהוּת.