ניתן לזה שם: "קנאת טראמפ". זה שם שמרמז על תופעה פסיכו-פוליטית. נדמה לי שאפשר לזהות את סימניה בכל מקום שיש בו ישראלים שרואים בניצחון של טראמפ, במהפכה המתוכננת של טראמפ, מפת דרכים שמתאימה גם לישראל. אלה ישראלים שהקדימו את טראמפ כאשר השיגו ניצחון של גוש הימין, ללא צורך בקואליציות מייגעות עם קבוצות אחרות. אלה ישראלים שמביטים ביותר משמץ של התפעלות בפעולות הלא מרוסנות של טראמפ באמריקה. גם הם ניסו, ונכשלו, בימי הרפורמה המשפטית. אפשר היה לחשוב שניסו יותר מדי, קפצו רחוק מדי, הגזימו. אבל אפשר לחשוב גם אחרת: שניסו פחות מדי, העזו פחות מדי. הניצחון של טראמפ, התעוזה שלו בימים האלה, נותנים לחלקם סיבה לעבור מהסברה הראשונה לשנייה.
נפתח בטראמפ. ליאל ליבוביץ׳ מתאר לא רע, בכתבתו בישראל היום, את מה שטראמפ רוצה לעשות. הוא מסביר את שרשרת המינויים שלו לתפקידים בכירים, שחלקם, איך לומר בעדינות, לא דומים לשום דבר שהכרנו קודם. האם יש הגיון במה שלפעמים נראה כמו שגעון? בטח שיש. טראמפ מתמודד עם מה שבעיניו, ובעיני רבים מבוחריו, הוא בעיה אמריקנית קשה: "איך להכניע את המערכות הענפות שבילו את העשור האחרון באגירת כוחות בלתי דמוקרטיים בעליל, בסיכול רצון הבוחרים, ובהתנכלות הולכת וגוברת לכל מי שסומן כאויב פוליטי".
מזכיר לכם סנטימנט מסביבתכם הקרובה? מזכיר לכם טענות נגד היועצת המשפטית, הפרקליטות, בית המשפט, השב"כ, מערכות התקשורת, שומרי הסף, הפקידות הבכירה, צמרת צה"ל? מזכיר בהחלט. ומכאן, לפתרון של טראמפ: "הפתרון, לדידו של הנשיא הנכנס, פשוט כמו שהוא נועז: למנות לתפקידי מפתח מועמדים בלתי-שגרתיים שיוכלו לא רק להתוות מדיניות, אלא בראש ובראשונה, אם לשאול ביטוי מהרקולס, לנקות את האורוות ולהבטיח שזרועות השלטון ישובו לעבוד בשביל הציבור ולא בשביל קבוצה זעומה של בעלי אינטרסים פרטניים... את כולם מאחדת האמונה שהגיע הזמן לרפורמות מרחיקות-לכת בוושינגטון, כאלו ששוברות את כל כללי המשחק הישנים והמושחתים".
אפשר ללעוג לטענה שהמערכות מושחתות, אפשר להילחם בה, אפשר להיבהל ממנה, אפשר להניח שמדובר בטענה של ציניקנים שרק רוצים עוד כוח, אפשר גם להניח שמדובר בטענת אמת של מי שמרגישים שניטל מהם הכוח. כל זה לא נוגע לשאלה האם מתפתחת בישראל "קנאת טראמפ". כי ברור שגם בישראל יש מי שמרגישים בדיוק כמו הבוחרים של טראמפ, וברור שגם בישראל יש מנהיגים שסבורים שצריך לנקות את האורוות, חלקם ציניקנים, חלקם כנראה באמת חושבים שהאורוות מטונפות, וברור שגם בישראל מתפתח הלך רוח של שבירת כלים. של נכונות ללכת רחוק מאוד בניסיון לערער את מוסדות המדינה המסורתיים. אפשר לעשות זאת באמצעים של חקיקה ונטילת סמכויות, אפשר לעשות זאת באמצעים של ערעור על הלגיטימיות של החלטות מוסדיות וסירוב להתנהל על פיהן, אפשר גם באמצעים פרסונליים - הצבה של אישים חדשים, מערערי מסורת, בתפקידי מפתח.
טראמפ, שמתמרן בנסיבות של הפוליטיקה האמריקנית, בחר בשיטה השלישית. לחוקק קצת קשה - אם כי ייעשו ניסיונות כאלה. לסרב לקבל החלטות של דרגים מקצועיים לא תמיד קל, כי המערכת האמריקנית גדולה, מסורבלת, ביורוקרטית. מה שיחסית קל, הוא למנות. קח מכחיש חיסונים, הצב אותו כשר בריאות - ערערת. קח ממציא גאוני ומיליארדר אקסצנטרי, הצב אותו כמי שאמור לקצץ משרות במערכת המוסדית - ערערת. אין טעם לעבור כאן על כל המינויים של טראמפ. יש בהם כמה סבירים ושגרתיים, כמה מפתיעים ולא לגמרי משכנעים, וכמה שנראים שערורייתיים. אבל למי הם נראים כך? למי שסבורים שהסדר הישן היה, פחות או יותר, נסבל. למי שסבורים שטוב יהיה לעשות רפורמות ושיפורים, אבל פחות טוב יהיה לעשות מהפכות.