5. ממשלות טועות. הן טועות כל הזמן. זה בלתי נמנע. יכול להיות שגם הפעם ממשלת ישראל טועה, ומסכימה להסדר שאיננו מיטבי. ויכול להיות שמבקריה טועים, וההסדר שהסכימה לו הוא ההסדר המיטבי. ונזכיר שוב - לא "טוב" אלא "מיטבי". הכי טוב שאפשר להגיע אליו בנסיבות שנוצרו. יש קושי גדול לדעת ברמת ביטחון גבוהה האם ההסדר שישראל הסכימה לו הוא הסדר מיטבי. למעשה, לעולם לא נדע, כי בסופו של דבר נקבע הסדר אחד, וכל האפשרויות האחרות נשארות בגדר ניחוש בנוסח "מה היה קורה אילו…". אבל יהיו בכל זאת סימנים שיאפשרו לנו לשפוט בדיעבד את ההחלטה ללכת להסדר. אם בעוד שנה יתברר שרוב תושבי הצפון מסרבים לחזור לבתיהם, זו תהיה תוצאה גרועה, שאולי תעיד על כך שהממשלה קיבלה החלטה לא מיטבית. וגם לזה צריך להוסיף סייג: יכול להיות שתושבי הצפון לא יחזרו לבתיהם כי ההחלטה לא מיטבית, ויכול להיות שלא יחזרו לבתיהם כי המעטפת שהמדינה תספק להם במובנים אחרים - בנייה מחדש, שיקום, תמריצים, עידוד מורלי, תשומת לב, התחשבות ברגישות ובחרדה שלהם - היא שלא תהיה מספקת. כלומר, אנחנו נראה את התוצאה - הצפון דליל בתושבים - ועדיין נדרש לפענח האם הסיבה היא הסדרה לא מיטבית בלבנון, או טיפול לא מיטבי באוכלוסייה. 6. נדמה שכבר עכשיו אפשר לומר, שהממשלה לא עשתה עבודה טובה בדיאלוג עם תושבי הצפון. היא לא התחשבה מספיק בצורך לרתום אותם להסדרה כשותפים, כי יעד ההסדרה הוא השפעה על התנהלות עתידית שלהם (יחזרו או לא יחזרו). זה דבר שעוד אפשר לנסות לתקן. ואפשר לומר עוד דבר: אם כמה מבכירי השרים בממשלה היו עוברים לגור על גבול הצפון, באחד הישובים, זה היה מעשה סמלי חשוב. ובהיפוך: העובדה שעד כה אף שר, או חבר כנסת מהקואליציה שתמך בהסדרה, לא הודיע שבכוונתו להתגורר בשנתיים הקרובות בצפון, כי הוא סומך על כך שהחלטת הממשלה אכן תביא ביטחון לתושבים - העובדה הזאת מטרידה, וגם מצערת. 7. כדאי לזכור שמהלכים מסוג הסדרה ממשיכים להבחן ולהישפט לאורך תקופה ארוכה. שאלת ההסדרה תעמוד למשפטים חוזרים הרבה אחרי שנתניהו כבר לא יהיה ראש הממשלה. כמו ההינתקות מעזה אחרי עידן אריאל שרון. תמיד יהיה מי שיאמר: ההינתקות הייתה שגיאה. תראו מה קרה. ותמיד יהיה גם מי שיאמר: ההינתקות הייתה החלטה נכונה, ומה שקלקל אותה היה המדיניות של הממשלות שבאו לאחר ההינתקות. הלקח מזה די ברור, ואנחנו שומעים אותו כמו מנטרה בימים האחרונים אבל ראוי לחשוב לעומק על המשמעות שלו: יישום ההסדרה בחודשים ובשנים הבאות יהיה חשוב לא פחות, ואולי יותר, מהשאלה מה יש בהסכם ההסדרה. אולי ההינתקות הייתה נחשבת להצלחה יותר, אם הממשלות שבאו אחרי שרון לא היו מאפשרות לחמאס לצמוח לארגון-מפלצת. אולי ההסדרה תיחשב בעתיד להצלחה, אם הממשלות שיבואו אחרי נתניהו לא יאפשרו לחיזבאללה לחזור לממדים של ארגון-מפלצת. 8. וגם על זה צריך לומר משהו: הבטחות בנוסח "נגיב בעוצמה על כל הפרה" טובות כסיסמאות שיווק של הסדרה. במציאות יקרה מה שתמיד קורה. בכל פעם שתהיה הפרה של ההסכם - ואין ספק שיהיו הפרות, כי חיזבאללה בלי הפרות הוא לא חיזבאללה - ישראל תעמוד מול השאלה שעמדה מולה כעת. מה הצעד המיטבי בנסיבות החדשות שנוצרו. ייתכן שהצעד המיטבי תמיד יהיה תגובה עוצמתית על כל הפרה. ייתכן שעם הזמן יוצרו נסיבות שיגרמו להנהגה הישראלית לחשוב שהצעד המיטבי אינו תגובה עוצמתית על כל הפרה. איזה נסיבות יכולות להביא למסקנה כזאת? כל מיני נסיבות, בינלאומיות, אזוריות, כלכליות, פוליטיות. וגם שכחה. אי-אפשר שלא לקחת בחשבון גם את העובדה שהזמן שוחק את כוחן של טראומות, ושמה שנראה היום - רק שנה וקצת אחרי 7 באוקטובר - כמו "לא יעלה על הדעת" - ייראה בעתיד אחרת. רוצים הוכחה? הנה אחת שקל לשלוף: המחדל המודיעיני של אוקטובר 2023 מזכיר באופן מצמרר את המחדל המודיעיני של 1973. איך זה קרה לנו פעמיים? התשובה היא "שכחה". חמישים שנה עברו, ושכחנו כמה מלקחי מלחמת יום כיפור. גם את לקחי 7 באוקטובר נשכח. לא לגמרי, כמובן, ולא כל כך מהר, אבל באופן חלקי, ועם הזמן. זה תהליך טבעי, ובמובן מסוים גם רצוי. 9. משפט סיום: בסעיף הקודם כתבתי "נשכח" במבט לעתיד. אבל האמת היא שחלק מלקחי 7 באוקטובר כנראה שכבר שכחנו (יריב לוין, אני מסתכל עליך).