כבר זמן רב אני מבקש להקדיש טורים אלה להבעת תודה דומעת לאחיותיי ואחיי חובשי הכיפות הסרוגות. ציפי חוטובלי אמרה לי פעם: "אתה אוהב מתנחלים, אך לא את ההתנחלות." יש בזה הרבה מן האמת. אני אוהב גם את אלה מהם שדעותינו חלוקות, אבל פועלים במסגרת החוק. מין נפתלי בנט ומתן כהנא, לא בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר. מלחמת העצמאות דיממה, אבל היא האתוס המוצדק של צעירי הקיבוצים והמושבים שנשאו את עיקר עומס המלחמה והמוות. זה בדיוק מה שעשו אחינו ואחיותינו במלחמת החרבות. מי ששנאתו למסורת הישראלית - בעיקר שלא למד אותה על יופייה ובורייה - ומי שלא דמע לא רק על מחיר המוות אלא גם על העמידה בשבר שלאחריו - נטול רגשי אנוש. במקביל פורסמה הלילה ידיעה שכמעט 83 אלף ישראלים ירדו מהארץ בשנת המלחמה. זו לא ירידה מהארץ שמאוסה עליי בכל ליבי והריני מגנה אותה כנגד כל מפתחי האסכולה שהכי חשוב הוא "המצוי העצמי", תפישה שאומרת בפועל כי אין מניעה שאדם יהיה אנוכי. לנטוש בעת מלחמה זו עריקה. זו בגידה מוסרית אם כי לא פלילית. מייד יצוצו מגיבים שיאמרו כי כל אחד יעשה "מה שטוב לו". כלומר האסכולה של "המצוי העצמי". אבל מי שעושה כך לעת מלחמה הוא בוגד מוסרי. הוא משאיר את קרוביו וחבריו לשאת בעול בעצמם, להטיל את ההגנה על קיומם הביטחוני והכלכלי על כתפי אחרים. איני מציע חלילה לסגור את שערי ארץ בפני הנתעבים האלה. רק בז להם. מוכן גם להתערב מה מזערי הוא שיעור חובשי הכיפות ביניהם. שוב תודה לכם אחיותיי ואחיי, עליכם נאמר "מנשרים קלו, מאריות גברו."