מעולם לא כתבתי לאחר תבוסת בנימין נתניהו וצה"ל ב-7.10 כי עסקת החטופים קודמת לניצחון הצבאי. אילו עשינו עסקת חטופים ומסיימים את המלחמה היינו הופכים ממעצמה מרתיעה לכבש של המזרח התיכון. אני מבין למה נתניהו היסס. מזל שתניהו הבין כי טעה. אילו היה מנהיג הגון היה מודה שקיבל את עמדת צה"ל, שהתאושש במהירות מפליאה. הוא צבא מעולה והלם בחמאס ופירק אותו שתי וערב, על כרעיו וקרביו. הארגון הצבאי של חמאס אינו קיים עוד. יש עדיין ירי של כנופיות? נכון. זה ירי ספונטני, וזה יטופל. מרגע זה יכלה מדיניות ישראלית ישרה ונבונה וגמישה לשנות את סדר העדיפות ולהעמיד בראש יעדיה את עסקת החטופות והחטופים ולהביא למימושה תוך הבנה שהיא כוללת את סיום המלחמה. אבל ראוי לבחון באורח מדיני נאור גם את גרסת ממשלת הזדון, שאילו נהגנו כך היה העולם הבינלאומי מונע מאיתנו לבוא חשבון עם חיזבאללה, שהרס בברוטאליות את יצירת המופת הציונית בגליל העליון. ובכל נתקדם לפי תפישת הממשלה. צה"ל רדף את החיזבאללה עד חורמה. מזהיר, אין עוד חיזבאללה ואני מתעלם מן "הבונוס" של המכה שספגה מדינת השטן אירן. נו, אז מדוע הממשלה אינה מעמידה עתה את העסקה בראש מעייניה? תשובה אחת מובנת מאליה שהנוכל נתניהו משתמש בה לדחיית משפטו עד קץ הימים. תשובה אחרת היא שנתניהו תחת איתמר בן-גביר ורבים מחברי סיעתו מעוניין להישאר ברצועה דרך קבע ולחתור להקמת עוד גוש-קטיף. ואם יאמרו ומי ישלוט בעזה? התשובה ברורה, ראו את הדגם, המודל, שמתגבש זה עתה בלבנון.