היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על נבואת הנחמה של משה, שקדמה לגלות ואף לכיבוש ארץ כנען. את ההרהור והנבואה וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי
אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים.
את השנה השמונה עשרה של ההרהור השבועי שלי סיימתי בציווי ההשמדה האכזרי של פרשת 'זכור', המכתים את התרבות העברית והישראלית עד היום. את השנה התשע עשרה (הרהור מספר 917) אני מבקש לפתוח בנבואת נחמה, שתשכיח לרגע את האסון הגלום בהבטחה האלוהית להעניק לאברהם את ארץ כנען והפיכתה לארץ ישראל.
משה רבנו, הנחשב לגדול נביאי ישראל, היה האיש המגמגם שהוציא ממצרים קבוצת עבדים, הבטיח להם חרות ונדד איתם במדבר סיני במשך ארבעים שנה, כדי שכל העבדים ימותו ורק בניהם יזכו להיכנס לארץ כנען שהובטחה לאברהם תמורת האמונה באל יחיד, אכזר, נוקם ונוטר.
לפני הכניסה לארץ ישראל, "בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה" (ספר דברים, פרק א, פסוק א), כשהנוודים עייפים ומיואשים ומותשים ממלחמות, מחזק אותם משה בשיר שהוא נבואת נחמה (ספר דברים, פרק ח, פסוקים ז-י), ומציע להם פיצוי על אסון הנדודים במדבר. הוא חוזר על ההבטחה האלוהית הלא מפורטת לאברהם ומתאר אוטופיה כוזבת של ארץ מופלאה.
רוב נבואות הנחמה נאמרו על-ידי נביאים מאוחרים (ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל), במטרה לחזק את יושבי הגלות. נבואת הנחמה של משה קדמה להתיישבות העברית הממלכתית בארץ ישראל, שהסתיימה בחורבן ובגלות. נבואת הנחמה של משה היא שיר נהדר וקסום המבקש להשכיח משבט העבדים את ארבעים שנות הנדודים הקשות במדבר.
השיר נפתח בהבטחה כללית, מופשטת: "כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה". לא במקרה נפתח השיר במלים "יְהוָה אֱלֹהֶיךָ". ביציאת מצרים לא הצליח משה לשווק את האמונה המונותיאיסטית החדשה לעבדים שנשלחו למדבר. הם היו ספקנים, ובשעה שהוא עלה על ההר לנסח כללי מוסר ואמונה חדשים הם בנו לעצמם עגל זהב והקריבו לו קורבנות. לא עזרו הפיתויים והעונשים, ולכן סבב משה במעגלים במדבר במשך ארבעים שנה, עד שזקני העבדים מתו ודור חדש קיבל את מרותו של "יְהוָה אֱלֹהֶיךָ".
לא קשה להבחין שתיאור הארץ הטובה דומה לאשליה של פאטה מורגנה שחווים הנודדים, המשתוקקים להגיע לנווה מדבר. משה, שידע שימות לפני הכניסה לארץ כנען, ידע שאיש לא יוכל להאשים אותו על התיאור הכוזב הזה של 'ארץ-ישראל', והוא האמין שהאשליה תחזק את הנוודים העייפים לפני המלחמות הצפויות להם מעברו השני של הירדן.
כמה מרווה התיאור הזה את הצמאים במדבר: "אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם, עֲיָנוֹת וּתְהֹמוֹת, יוֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר". ארץ ישראל היא ארץ מדברית, חמה ויבשה, ואין רחוק ממנה כמו התיאור הזה. נולדתי בירושלים, דור עשירי למשפחה ותיקה, ובחלומותי תמיד ראיתי ארצות רחוקות המתאימות לתיאור האוטופי הזה. מאוחר יותר מצאתי לא מעט ארצות טובות, המתאימות לשיר הנחמה של משה. מצאתי אותו באנגליה, בצרפת, באיטליה וגם בבולגריה, בה אני מתגורר היום. אבל מה שנותר מזיכרונות ילדותי בארץ-ישראל הוא חום נורא, יובש, אבק, חמסין ואלרגיה שגרמה לי להתעטש כל הקיץ (כלומר עשרה חודשים בשנה).
משה מבטיח למאמינים הצמאים והרעבים "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ". הוא אינו מזכיר את הקושי בעבודת האדמה היבשה ואת שנות הבצורת שהיו הסיבה לירידה למצרים ולעבדות. רק כשהגעתי לכפר הבולגרי הבנתי שזו 'הארץ המובטחת'. אצלנו בכפר השכנים הזקנים והעניים לעולם אינם רעבים, משום שהם מגדלים בחצר את כל מה שהם זקוקים לו, גן הירק תמיד שופע והגשם נדיב בקיץ, בכל חצר יש עצי פרי המניבים עודפי פירות, ורבים מכינים גבינות ושותים את חלב עזיהם, ומייצרים דבש.
ועוד מבטיח משה "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנוּת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא-תֶחְסַר כֹּל בָּהּ". זו, כמובן, הבטחה מופרכת, המשכיחה את הסיבה לירידה למצרים, ואת הגעגועים של עם העבדים ל'סיר הבשר' במצרים ולאסמי החיטה שלה.
השיר של משה מעיד גם על חזון כלכלי והבנת הצורך במשאבים ובאוצרות טבע: "אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצוֹב נְחוֹשֶׁת". השיר מסתיים כפי שנפתח, בחיזוק האמונה באל האחד, שיש להודות לו על הכל: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל-הָאָרֶץ הַטֹּובָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ". נדמה לי שכאן חרג משה מסמכותו ומראייתו מרחיקת הלכת, משום שהוא מתנה את האמונה במימוש ההבטחה הכוזבת. הרי כישלון הנבואה מבטיח גם את כישלון האמונה. האם משה צפה עוד לפני הכניסה לארץ את האכזבה ואת החורבן ואת הגלות?
ההבטחה האלוהית הכוזבת היא המקור לטרגדיה של העברים או היהודים בארץ ישראל. גם מגילת העצמאות של מדינת ישראל נפתחת בהצהרה הכתובה כשיר: "בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל קָם הָעָם הַיְּהוּדִי, בָּהּ עֻצְּבָה דְּמוּתוֹ הָרוּחָנִית, הַדָּתִית וְהַמְּדִינִית, בָּהּ חַי חַיֵּי קוֹמְמִיּוּת מַמְלַכְתִּית, בָּהּ יָצַר נִכְסֵי תַּרְבּוּת לְאֻמִּיִּים וּכְלַל-אֱנוֹשִׁיִּים וְהוֹרִישׁ לָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֶת סֵפֶר הַסְּפָרִים הַנִּצְחִי".
הפתיחה הפואטית הזו, המשמשת כביטוי לזכותם ההיסטורית של היהודים לארצם, מופרכת ושקרית. "בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל קָם הָעָם הַיְּהוּדִי"? לא. בארץ ישראל, המכונה גם 'ארץ כנען', חיו שבעת עמי כנען: הכנעני, החתי, האמורי, החיווי, הפרזי, היבוסי והגרגשי. כך, במפורש, מצוין בספר דברים, פרק ז, פסוק א: "כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ: הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ".
הזהות היהודית נוצרה במעמד הר סיני, כזהות דתית המבוססת על האמונה המונותיאיסטית החדשה והמהפכנית. שם נוצרה הדת היהודית, שהיא דת של מצוות מעשיות ושם נוצרה מערכת החוקים של הפולחן החדש המאחד את המאמינים. אבל שם לא "קָם הָעָם הַיְּהוּדִי". עם הוא קבוצת אנשים שיש להם מוצא אתני משותף, היסטוריה משותפת, שפה משותפת, תרבות משותפת, והם חיים בארץ משותפת.
מה שמכונה 'העם היהודי' הוא, למעשה, קבוצה של אנשים שמאמינים בדת היהודית ובהבטחה האלוהית להעניק למאמינים את ארץ ישראל, לאחר שיושביה יושמדו. למעשה, היהודים הם אוסף של אנשים שאין להם מוצא אתני משותף, לרובם אין שפה משותפת, והם מתגוררים בארצות שונות. המכנה המשותף היחיד שלהם האמונה בדת היהודית שרובם אינם ממלאים את מצוותיה, והאנטישמיות שנוצרה במהלך ההיסטוריה מאחדת אותם מתוך חרדה לגורלם.
העם היהודי, המתואר בפתיחה להצהרת העצמאות, ועצם קיומו מוטל בספק (לא משום שאין לו זכות כזו, אלא משום שאין לו מאפיינים של עם) לא קם בארץ ישראל אלא במדבר סיני (או בעירק, בבל, שבה נולד אברהם), ובה לא "עֻצְּבָה דְּמוּתוֹ הָרוּחָנִית, הַדָּתִית וְהַמְּדִינִית". בני-אברהם שחזרו ממצרים התגוררו בארץ ישראל זמן קצר, שבו הייתה להם עצמאות מדינית אותה הצליחו להחריב במהירות כשהם נלחמים זה בזה. "דְּמוּתוֹ הַדָּתִית" של ה'עם' הזה נוצרה, כאמור, במדבר סיני, והתפתחה מאוחר יותר בגלויות השונות שבהן נמשכה, עד אשר הלכה ונשחקה.
רק במדינת ישראל, שהסיבות להקמתה הן דתיות, נוצרה ומתגבשת גם היום מערכת דתית קיצונית שכמו בעבר מאיימת על קיומה של המדינה ועל קיומה של תושביה (שמחציתם אינם יהודים). "דְּמוּתוֹ הַמְּדִינִית" של ה'עם' לא נוצרה בארץ ישראל, משום שמעולם לא התגבשה מהות מדינית של 'עם' יהודי בארץ ישראל. ספר מלכים מתאר את כישלון הניסיון ליצור מלוכה לאומית-דתית, בשעה שההמונים שבו ובחרו בעבודת האלילים עד לחורבן שהוביל לגלות.
המילים "בָּהּ חַי חַיֵּי קוֹמְמִיּוּת מַמְלַכְתִּית" הן שקר חסר בסיס. להפך. הממלכתיות היהודית-דתית בארץ ישראל נכשלה שוב ושוב והסתיימה בחורבן. גם למילים "בָּהּ יָצַר נִכְסֵי תַּרְבּוּת לְאֻמִּיִּים וּכְלַל-אֱנוֹשִׁיִּים" אין אחיזה במציאות. האם מחוץ לתנ"ך נוצרה בארץ ישראל אי-פעם תרבות לאומית שאינה דתית? היכן היא? אני מכיר את התרבות העברית הגדולה שנוצרה דווקא בגולה, ומתקיימת עד היום בספרות ובשירה הנכתבים מחוץ לישראל (גם אני שולח מדי שבוע מהכפר הבולגרי הרהור על שירה עברית לאלפי מנויים בישראל). ומהם "נִכְסֵי הַתַּרְבּוּת הַכְּלַל-אֱנוֹשִׁיִּים" שנוצרו בארץ-ישראל? האם נוצרה בארץ-ישראל ספרות 'כלל-אנושית' או מוזיקה פורצת גבולות או ציור ופיסול וארכיטקטורה וחידושים מדעיים ורפואיים? לא. כל אלו הם יצירות שנוצרו בעולם הנוצרי, הכלל-אנושי, שהחל ביהודי אחד מנצרת שהיהודים בארץ ישראל רדפו והסגירו לידי השלטון הזר שצלב אותו.
האם "סֵפֶר הַסְּפָרִים הַנִּצְחִי" הוא מתנה שה'עם' היהודי העניק לעולם? אינני כופר בערכו הספרותי כמיתולוגיה ישראלית של התנ"ך, אבל אני מטיל ספק בתרומה שלו לתרבות העולם. התנ"ך הוא המניפסט המונותיאיסטי הגדול, שהוביל לאסון של יצירת שלוש הדתות המונותיאיסטיות ולהיסטוריה עקובה מדם של מלחמות דת. המונותיאיזם חיסל את הסובלנות הטבעית שהייתה בעבודת האלילים התמימה, ויצר דגם של חשיבה קיצונית, חד-ערכית, של אמת מוחלטת ושל היררכיה דתית שחוללה אסונות רבים. גם המיתולוגיה הגברית של אבות האומה עמוסה במסרים מעוותים המבוססים על שקר (שקר של אב לבנו, שקר לגויים, שקר בין אדם לחברו, שקרים של האל) ועל ערכים מוסריים כוזבים שיצרו גזענות, התנשאות ושנאת זרים.
נבואת הנחמה של משה היא חלום מתוק וכוזב המיועד למי שנמצא במצוקה, למי שחי בסכנת חיים ושרוי בחרדה גדולה. בארץ ישראל מתחוללות שוב מלחמות היהודים, שאין להם זהות מוגדרת, והם מתאחדים כדי להילחם בכל מי ששונה מהם, ומדי פעם מתפנים כדי לשנוא זה את זה. הנבואה הזו לא תתקיים בארץ ישראל, שההתחממות הגלובלית מאיימת להפוך אותה לארץ ציה, ושהחורבן הצפוי לה הולך ומתגשם.
אבל השיר היפה של משה מתאר מקומות שעדיין קיימים בעולם, למי שבוחר לקחת אחריות לחייו ולבחור לעצמו ארץ טובה לגור בה. אני משער שנבואות הנחמה האוטופיות, המתארות את הארץ המובטחת, יצרו בי את הדימוי של ארץ אירופית שופעת נחלים ונהרות וטבע ירוק ועצי פרי והרים עמוסים ביערות ובפירות יער. מצאתי את הארץ המובטחת באנגליה ובצרפת וגם בכפר הבולגרי הקטן והנידח בו אני גר, ואני נושא איתי באהבה את נבואת הנחמה הזו, שיכולה להתגשם לכל מי שירפה מן האלימות והגזענות והלאומיות המזויפת.