בית שרתוק -גלומב בשד' רוטשילד 23 נבנה בשנת 1923. המגרש היה שייך ליעקב צ'רטוק (שרתוק) שהלך לעולמו ב-1913 ותכנן לבנות על המגרש בית אך הדבר לא הסתייע ואת הבית בנה אחריו אחיו זאב (וולודיה) שרתוק שהיה סוחר אמיד מראשוני תל אביב. קצת היסטוריה: יעקב שרתוק איש ביל"ו, עלה ארצה לראשונה בימי העלייה הראשונה בשנת 1881. אחרי ארבע שנים שבהן עשה בה בכה ובכה חזר לאוקראינה נכזב מעצמו. בשנת 1906 בימי העלייה השנייה כשהוא בעל משפחה, אב לחמישה ילדים (משה, עדה, רבקה, גאולה ויהודה) עלה ארצה בשנית מהעיר חרסון שבאוקראינה עם רעייתו פניה וחמשת ילדיהם, עם אחיו זאב (וולודיה) שרתוק ומשפחתו ואחותם הצעירה גוטה צ'רטוק קטינסקי ומשפחתה. הבית בשד' רוטשילד 23 נבנה בשתי קומות על-פי תוכנית של האדריכל יוסף ברלין בסגנון האדריכלות האקלקטית. בקומה ראשונה התגוררו פניה שרתוק אלמנת יעקב שרתוק וילדיה.בקומה השנייה הת גורר זאב שרתוק ומשפחתו. יעל מדיני בתו של משה שרת, כיום בת 94 צלולה וחדה, בעלת עברית משובחת נפלאה המכירה את הבית היטב עוד מילדותה מספרת: "מאז אמצע העשור של 1920 פחות או יותר, התגוררו בקומה הראשונה של הבית פניה שרתוק ובתה השלישית עדה ובעלה אליהו גולומב וילדיהם דקלה, דוד ודליה. בשני אגפי הקומה הראשונה מצויים היו שני חדרי שינה וביניהם ה"מרפסת" הפונה לחצר האחורית. ב"חדר הגדול" בקומה זו עמד שולחן ארוך מכותר בכסאות, בצידו האחד תלוי היה על הקיר ראי גדול, ולידו פסנתר שנוגן בו. מולם התרומם מזנון בן שתי קומות עשיר פיתוחים שדמה בעיני לארמון מלכות. בפינה אחת עמד שולחן כתיבה נכבד בממדיו ולידו כיסא מרווח, בפינה אחרת עמדה כוננית שעל מדפה העליון חגג סמובר - כלומר מיחם - שמעולם לא זכיתי לראותו בפעולה. כל פריטי ריהוט אלה הגיעו ארצה - "עשו עלייה" בלשון ימינו - יחד עם בני המשפחה באמצע העשור הראשון של המאה העשרים".

יעל מדיני מספרת: "בחצר שכיתרה את הבית הוריקו שיחים. פרחים לא זכורים לי בה. לעומת זאת זכורים לי גם זכורים משחקי ה"מחבואים" ששיחקנו בה. יום אחד כאשר פרצנו בקולי קולות: "לא משחקים! שברו את הכלים!" הציצה אחת השכנות מהבית הסמוך ושאלה בדאגה "איפה?" השבנו לה: "שברו את הכלים במטבח הפועלים!". ראש וראשון בחצר היה עץ תות שעמד בפינתה הצפונית-מזרחית - עב גזע, עתיר ענפים, מיתמר לגובה. מאתגר היה לטפס עליו, מתוקה הייתה תנובת תותיו, כיף היה לשחק בצילו במשחקי קלפים של "רביעיות", טוב היה לשבת על האדמה, להישען על גזעו החמים ולשאוב ממנו ניחומים כשיש "מצב רוח".

על הי החיים בבית מספרת מדיני: "שלוש רשויות התקיימו בבית - פניה צ'רטוק, עדה שרתוק-גולומב ואליהו גולומב. שלוש רשויות אלה גם התקיימו כל אחת לעצמה, גם יש שחברו זו לזו, גם יש ש"פלשו" זו לרשות זולתה. ראשונה ברשויות אלה הייתה פניה צ'רטוק - אלמנת יעקב צ'רטוק ובעלת הבית. שפתה רוסית הייתה ובה דיברו אתה חמשת ילדיה שמדרך הטבע כינוה "ממה" כמקובל בלשון הרוסית. "ממה" נהגה לשבת במטבח על כיסא מוגבה ליד פתיליה ופרימוס ומנקודת תצפית אסטרטגית זו גם שלטה במתבשל וכזקיף על משמרתו גם סקרה בעין בוחנת את הבאים ויוצאים ב"פתח התמיד" של המטבח. באוזניה הכרויות היטיבה להאזין למתחולל בבית פנימה וכטבעה לא התנזרה מהתערב בו. עם נכדי הבית תקשרה בשמץ העברית שקלטה ובהרבה יותר משמץ הרוסית שקלטו הם. הרשות השנייה הייתה עדה - בתם השלישית של יעקב ופניה צ'רטוק. אומרת יעל מדיני: "אין לי ספק שעדה הייתה תלמידה טובה למדי בגימנסיה, ברור כשמש בצהרי יום שניחנה ברמת אינטליגנציה גבוהה ביותר שעמדה לימינה בכל תחומי החיים, אבל אחרי סיום הגימנסיה לא נפנתה לרכוש השכלה אקדמית כאחותה הבכירה וכשני אחיה. במה בורכה עדה? בשלל ברכות - בזיכרון חזק ואמין, בכישרון סיפור, ברוח נעורים שובבית, בחוש הומור מושחז. עדה נפטרה בשנת 1970 בגיל 73. עד יומה האחרון לא כהתה עינה ולא נס לחה.

הרשות השלישית בבית, הוא אליהו גולומב. כאשר שהה גולומב בבית בשעות היום והלילה המה הבית מאנשים שנכנסו מהדלת האחורית לקיים דיונים, להתייעץ בנושאי הגנה וביטחון, לדווח על התפתחויות ולתכנן תוכניות. מספר יהודה ארזי מבכירי ההגנה: "הבית של אליהו דלתו לא הייתה נסגרת לעולם נכנסים היו החברים לביתו בכל עת וזמן. אפשר היה לדעת מה הנושא המדובר בו לפי האנשים הנמצאים בביתו. הנה דוידקה נמרי פה - ספינת מעפילים צריכה להגיע. ברור היה הדבר מתכננים את ההורדה. אליהו מקשיב ומדריך... והנה ספקטור נכנס ואברהם איכר. ידענו שמדובר בנושא של נוטרות. הנה אהרונצ'יק עירוני מגיע -ברור הגיע משלוח נשק. לא הייתה פעולה שלא קשורה בבית הזה". משה שרת כתב כי שאל את יהודה ארזי האם הבולשת הבריטית ידעה על הבית. השיב לו ארזי מבכירי ההגנה "ודאי תפסו שהיה פה משהו אבל לא ידעו מה בדיוק נעשה פה. (את דברי יהודה ארזי ומשה שרת המובאים כאן השמיעה בכינוס ענבר שלם מנהלת מוזאון ההגנה) . קצת מתולדות חייו של אליהו גולומב: הוא נולד בשנת 1893 לנפתלי ולאסתר לבית קלר בעיירה וולקוביסק (בלארוס). בשנת 1909 כשהיה בן 16 שלחו אותו הוריו לבדו לארץ ישראל על-מנת ללמוד ב"גימנסיה הרצליה והוא נמנה עם בוגרי המחזור הראשון של הגימנסיה. הוריו עלו לארץ ב-1911 והשתקעו בעיר תל אביב. אביו שהיה בעל טחנת קמח ברוסיה, הקים טחנה כזו גם ביפו. בשנת 1914 נפטר אביו, וגולומב שהיה באותן שנים עם חבריו לגרעין הכשרה חלוצית באזור דגניה וכינרת נאלץ לשוב לתל אביב לצורך ניהול טחנת הקמח. גולומב היה ממעצבי כוח המגן היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט. היה חבר הוועד המרכזי של ההגנה בשנים 1920-1930 וחבר המפקדה הארצית של "ההגנה" בשנים 1931-1945. נמנה עם מייסדי מפלגת אחדות העבודה וההסתדרות הכללית. היה חבר הוועד הלאומי וציר מפלגתו לקונגרסים הציוניים.

לגולומב ולעדה נולדו שלושה ילדים: הבכורה דקלה, דליה ודוד (דודיק). בנם דוד היה לימים חבר כנסת. נוסף על ילדיהם הביולוגיים גידלו גולומב ואשתו את הרי שנולד לגאולה שרתוק, אחותה הצעירה של עדה. גאולה נפטרה בלידת הרי. עדה ואליהו גולומב גידלו את הרי כבנם. לימים נעשה הרי גולומב חוקר תיאטרון ופרופסור חבר באוניברסיטת תל אביב. הרי גולומב מספר באתר "הקשר הרב דורי" על הווי החיים בבית: "גדלתי בבית בשדרות רוטשילד 23 בתל אביב שבו הייתה פעילות בלתי פוסקת של אנשי ההגנה ואנשי ציבור אחרים. הפגישות והישיבות התקיימו לפעמים במקביל (באותו הזמן) בחדרים שונים. גם המטבח שימש להמתנה וגם לכניסה לדירה. רוב האנשים נכנסו דרך המטבח; אינני זוכר שמישהו צלצל בפעמון בכניסה לבית. אנשים פשוט היו נכנסים בכניסה האחורית דרך המטבח שהיה חלק מאוד חשוב בחיי הבית. מוסיף הרי גולומב: חיי הבית והמשפחה היו מעורבים בחיי היישוב היהודי בארץ בתקופות הסוערות של מלחמת העולם השנייה, הקמת המדינה ומלחמת העצמאות והאירועים שמסביב לכל אלה. על-רקע זה גדלנו מן הילדות המוקדמת ביותר עד לבגרות. אחיותיי, דקלה, דליה אחי דודיק ואני שיחקנו, למדנו, הכנו שיעורים, ניגנו בפסנתר וכו', כאשר הפעילות הציבורית מתנהלת לצידנו.

אליהו גולומב נפטר פתע בבוקר ה-11 ביוני 1945 בביתו בתל אביב והוא בן 52 במותו. בערב שלפני פטירתו השתתף במסיבת קבלת הפנים לחיילים המשוחררים שנערכה בחצר גימנסיה הרצליה בתל אביב, אחר כך ביקר במערכת "דבר" וחזר לביתו. בסביבות השעה 2 בלילה הרגיש כאב חזק. רופאו ד"ר פלר הוזעק לביתו הגיש לו עזרה ומצבו הוטב. עם עלות השחר לקה בהתקף לב קשה ומותו נקבע סמוך לשעה שבע בבוקר. במשך כל היום ארונו הוצב בבית בשדרות רוטשילד 23 בתל אביב ורק בשעה שבע בערב הועבר הארון לבית הוועד הפועל של ההסתדרות. הלוויתו נערכה רק למחרת ביום שלישי 12 ביוני 1945. בעיתונות דאז מדווח כי חוגים דתיים מחו על כך שגופתו של גולומב הוצבה בבית במשך שעות היום בגילוי פנים ועל כך שהלוויתו לא נערכה בו ביום אלא רק למחרת (הלנת המת) ועל כך שד"ר משה סנה הספיד את המנוח ליד העירייה בגילוי ראש. אבל כבד ירד על הישוב עם היודע דבר מותו של אליהו גולומב. ברחבי הארץ נערכו אסיפות אבל ."הייתה זו אבדה קשה לארגון ההגנה ולישוב היהודי כולו", מספרת ענבר שלם מנהלת מוזאון ה"הגנה". משה שרת ספד לו: "אני רואה לפני אילן עמוק שורשים שנעקר פתאום על סבך שורשיו ונפערה עם עקירתו שוחה עמוקה". יעל מדיני בתו של משה שרת מספרת כי אביה קיבל בצורה קשה ובכאב גדול את מותו של אליהו גולומב גיסו, חבר נפש שלו מאז נעוריהם בגימנסיה "הרצליה". יום מותו של אליהו גולומב חרוט בזיכרונה. מספרת יעל: "ביום שני, ל' בסיוון תש"ה, 1945, צלצל הטלפון בביתנו בירושלים בארבע לפנות בוקר. שמעתי שאבא מדבר בו קצרות ואחר-כך אומר לאימא שהייתה זאת עדה שאמרה שאליהו לא מרגיש טוב. בשש בבוקר צלצל הטלפון בשנית. הפעם דיבר אבא בטלפון קצרות עוד יותר ואז אמר לאמא שהיה זה דיקה - הדודן דב שרתוק שגר בקומה השנייה של הבית בתל אביב - שאמר לו... אימא פרצה בצעקה נוראה ואבא נכנס אלינו לחדר הילדים, התנפל על מיטת חיים אחי הצעיר וגעה בבכי כילד קטן. האמנתי ולא האמנתי. האמנם? אליהו דודי אהובי? קמתי מהמיטה והלכתי לאמא. התחבקנו. הייתי אז בת חמש-עשרה. שעה קצרה אחר-כך היינו ארבעתנו - אבא ואמא וחיים ואני - ברכב היורד לתל אביב. בבואנו לשדרות 23 - שכך כינינו את בית המשפחה - המתה החצר הקדמית אדם. נכנסנו הביתה פנימה. עדה התכנסה בזרועות אבא ואמא. אחר-כך התנשקנו איתה כולנו ועם "ממה" (פניה שרתוק א.א). אליהו שכב במיטתו. אימא אמרה לי לגשת אליו ולנשקו במצחו. עשיתי כדבריה. אמרה לי לגשת אליו ולנשקו במצחו. עשיתי כדבריה. בבית היו שני הבנים - דודיק (דוד) והרי. דקלה (דיק) הייתה אז במנרה, תמר(הוז) תמיק - שזה היה ביתה מאז התייתמה מהוריה דב ורבקה הוז חמש שנים קודם לכן באסון המשפחתי הייתה אז בגינוסר, דליה (דליקה) הייתה אז באפיקים. אריה בהיר חבר אפיקים אסף אותן אחת-אחת ברכבו וכעבור מספר שעות נכנסו שלושתן לשדרות 23" . אליהו מצא את מנוחתו האחרונה בבית הקברות ההיסטורי ברחוב טרומפלדור לצד קברי בני המשפחה דב ורבקה ותרצה הוז ואורה בורודובסקי, סמוך לקברי אחד העם וביאליק ורבניצקי. לימים נטמנו לידם עדה שרתוק-גולומב ומשה וצפורה שרת.

לאחר מותו של אליהו נותרה בבית אלמנתו עדה. עדה בקשה אפיק פעילות חוץ-ביתי והוא נמצא לה בטיפול בקשר בין אסירי ה"הגנה" בבתי הכלא הבריטיים ובין משפחותיהם. הבית המשיך להיות מקום לישיבות ופעילויות ציבוריות. עם השנים איבד האזור בו שכן הבית את צביונו כמרכז מגורים והיה למרכז עסקים. הבית נמכר בתחילת שנות ה-50 לחברה קבלנית שביקשה להרסו ולבנות במקומו מבנה מסחרי. בהתחלה חשבו בני משפחתו להעביר את הרהיטים למשמר עד הקמת מוזאון צה"ל. ימים אחדים לפני הפינוי ב-1954 באו אנשים להיפרד מהבית. במפגש זה בו השתתפו יוצאי ההגנה פקודיו של גולומב הוחלט לפעול לרכישת הבית, למנוע הריסתו ולהפכו למוזאון שישמר את זכר מפעל החיים של מפקדם. באמצע שנות ה-50. הוקמה מועצה ציבורית שהחליטה לשמר את הבית להקים בו את "בית אליהו גלומב בית ההגנה" .בראש המועצה עמדה שרת העבודה דאז גולדה מאירסון (מאיר) ועם חברי המועצה נמנו עוד חמישה שרים ובניהם שר החינוך בן ציון דינור והרמטכ"ל משה דיין ושלושה הרמטכ"לים שקדמו לו דורי, ידין ומקלף ועוד עשרות אישים נוספים, רבים מהם יוצאי ארגון "ההגנה" . באוקטובר 1955 פנה ארגון ההגנה לאלפי חברי ההגנה בקריאה לתרום לבנה במחיר 10 ל"י לרכישת הבית ולהקמת המוזאון. ב-1956 נחתם הסכם ראשוני לרכישת הבית מידי בעליו הפרטיים. סוכם שהבית יימסר למשרד הביטחון שישא בהחזקתו.

האדריכל יוחנן רטנר מבכירי ה"הגנה" שעמד בראש הפקולטה ללימודי ארכיטקטורה בטכניון קיבל על עצמו את תכנון הבית והקמת המוזאון. הוחלט לשמור על שתי הקומות כמו שהן. המבנה שנוסף לא נבנה מעל שתי הקומות הקיימות אלא "מחבק אותן" ולא פוגע בחזיתו ובצביונו המקורי של הבית ההיסטורי. חדר המגורים וחדר העבודה של גולומב השוכנים בקומת הכניסה נשמרו עם הרהיטים המקוריים. נשמרו גם המרצפות המאוירות, הקירות המצוירים, הפסנתר, הסמובר ועוד. ב-5 באפריל 1961 חול המועד פסח נחנך בבית מוזאון ההגנה במעמד נשיא המדינה יצחק בן צבי, ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון, הרמטכ"ל רב אלוף צבי צור, שרים, חברי כנסת, ראש עיריית תל אביב ובני משפחות שרתוק וגולומב. בבית שוכנים כיום מוזאון ההגנה, ארכיון לתולדות ההגנה, וארגון חברי ההגנה ששינה שמו לפני מספר שנים לארגון מורשת ההגנה.