מאז שבעה באוקטובר אנחנו כותבים פרק חדש בתנ"ך. עדותה המדהימה של שורדת השבי ספיר כהן על התמודדותה שבי חמאס הזכירה עדות שהביא הפסיכואנליטיקן ויקטור פרנקל ואת סיפור יוסף בבור. הרהורים לקראת סיום ספר בראשית.
לא סיפורים בעלמא וגם לא מיתולוגיה עברית. נדמה לנו שמדי שבת אנו קוראים בספר עתיק שאירועיו התרחשו בראשית ההיסטוריה. טעות. האומה היא שכותבת את עצמה מדי שבוע בספר החיים של עמנו. מבחינה זו, בקריאת ספר הספרים איננו מתוודעים רק לדברי הימים של העם, אלא למטא-היסטוריה, תבניות היסטוריות האוצרות בתוכן את חכמת הדורות, ואשר לימדו אותנו כיצד לשרוד בגיא צלמוות של עמים ולאומים, מלחמה, חורבן וגאולה.
הפסיכואנליטיקן ויקטור פרנקל, ששרד את אושוויץ, מספר על אישה צעירה במחנה הריכוז, שהיה עד ראייה למותה. היא ידעה שעומדת למות תוך ימים ספורים. אך פרנקל הבחין שלמרות הידיעה הסופית, מצב רוחה היה טוב. "אני מודה לגורל על שהפליא את מכותיי", אמרה לו, "בחיי הקודמים פונקתי ולא התייחסתי ברצינות להישגים רוחניים". היא הצביעה החוצה ואמרה: "העץ הזה כאן הוא ידידי היחיד בבדידותי". בעד חלון הצריף יכלה לראות רק ענף אחד של עץ ערמונים, ובענף השני היו שני ניצנים. "פעמים רבות אני מדברת אל העץ הזה", אמרה לפרנקל, ששאל אותה בחרדה, האם העץ ענה לה. "כן". ענתה. ומה אמר לה העץ, שאל, והיא השיבה: "הוא אמר לי, אני פה, אני פה, אני החיים, חיי הנצח".
זה סיפור משנה תודעה. בלב מציאות שייצרה רק מוות, מצאה העומדת למות משמעות ותקווה במחזור הטבע, בלבלובו העונתי של העץ לאחר שנת חורף שבה השיר את עליו ונראה מת. היא האמינה שיש תקווה לאחריתה, גם אם הבשר יִכלה והיא תמות.
נזכרתי בסיפור השבוע, כששמעתי בתוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14 את עדותה המטלטלת של שורדת השבי ספיר כהן, שנחטפה למנהרות חמאס בשבעה באוקטובר. מבלי שהוכנה לכך, היא עשתה תהליך דומה לאישה שפרנקל סיפר עליה, ומצאה משמעות לקיומה שם:
"בשעות הראשונות חשבתי 'למה זה מגיע לי?' וכל הזמן 'אם הייתי עושה כך או אם אחרת, הייתי יכולה להינצל'. הראש התפוצץ. ואז אמרתי לעצמי שאני צריכה לחשוב בדרך אחרת, ואני בן אדם מאמין. אם אלוהים שלח אותי לכאן, זה בגלל שאני אמורה להיות שם. והשאלה היא למה. ראיתי חטוף שעצם את עיניו כדי לא להיות חלק מהמציאות שאליה הושלך וחטופה שבכתה כל הזמן כי לא ידעה מה קרה למשפחתה בקיבוץ, ואז נזכרתי במשאלה האחרונה שלי, ואמרתי: 'אלוהים, תן לי הזדמנות אחרונה לעשות משהו אחד משמעותי בחיים'. ואני מבינה שאני נמצאת בתוך הגיהינום, אבל מבינה שזכיתי בהזדמנות לעזור לחטופים שהיו אתי, ואין דבר חשוב מזה. מהרגע הזה, אני שמה בצד את הבעיות שלי ומחליטה לקחת את האחריות הזאת, ופתאום הרגשתי שאני בן אדם אחר, מרגישה חזקה, שיש לי ביטחון, ולא הבנתי איך בן אדם כה פחדן, יכול להרגיש כך". עשו לעצמכם טובה וצפו בראיון המלא.
עוד בשמונה באוקטובר כתבתי לעצמי שאנחנו באירוע תנ"כי. ככל שנקף הזמן והמלחמה התרחבה, תהיתי, אם לנגד עינינו נכתב פרק חדש בתנ"ך, היכן נביאינו שיפרשו עבורנו את המציאות, שירימו את מבטנו מההווה המדמם אל הנצח, ויַקנו משמעות עומק מטא-היסטורית לסוּפה האדירה שסחפה אותנו ואת האזור - ובמובנים רבים את העולם - למחוזות שלא האמנו שנגיע אליהם כה מהר.
ואז שמעתי. שמעתי אימהות ואבות על קברי בניהם מנחמים את העם וקוראים לו לקום מעפר ולנַצֵּחַ, כי אנחנו הנֶּצַח; קראתי צוואות של לוחמים בני עשרים עם רוח בת אלפיים, שנשאו על גבם את העול הכבד כעפר והישירו מבט אל המוות בידיעה שהם מצילים את עמם; נחשפנו לפקודות קרב של מפקדי צה"ל שכמו המשיכו את פקודות הקרב של יהושע בן נון, גדעון בן יואש ויהודה המקבי. והבנתי. הבנתי שיש לאלוהים דרכים משלו לדבר אלינו, ואם בימים ההם הוא שלח את ישעיהו ויחזקאל, דבורה ואליהו, בזמן הזה שלח לנו דמויות מופת שאיש לא הכיר עד לפני רגע, והנה קמו מתוך העדה והרימו אותנו מיום קטנות שלנו לרמה אחרת של משמעות וחיים, תקווה ואמונה.
הקשבתי לספיר המתארת את המחשבות הקיומיות שלה בבור חמאס, כיצד מצאה בתוכה כוחות לעלות מבור חייה ולעזור לאחרים שם, וחשבתי על יוסף. פעמיים בימי חייו הושלך לבור, ויכול היה להתייאש ולאבד תקווה. והנה, ברגע ההתוודעות של יוסף לאחיו הנדהמים, הוא מחליף מילה אחת בסיפור חייו ומשנה את כל המשמעות של מה שאירע: וַיֹּאמֶר: אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם... וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי הָאֱלֹהִים...".
תוך מילים בודדות התחלפה המכירה בשליחות. אם ברגע האירוע חשבנו שזו הייתה מכירה של האח לעבד, הרי שבפרספקטיבת עומק, לאחר מה שעברנו, אנחנו מבינים שזו הייתה שליחות. יוסף יכול היה להתייאש ולהתבוסס במכירתו ובמחשבות כגון "לוּ חזרתי משכם הביתה (לאחר שלא מצא את האחים), לא הייתי נמכר לעבד", אבל הוא האמין שכנראה יש סיבה מדוע קרה לו כל זה. לכן בחר לתת משמעות לסבלו ולקרוא את מציאות חייו בבור כשליחות, שעדיין אינו יודע מהי, אך בהמשך, הדברים יתבהרו.
לקראת סיום ספר בראשית, לאחר שיעקב נקבר במערת המכפלה, חוששים האחים שמא כעת יוסף יעניש אותם על כל מה שעוללו לו. אך הוא שב ומלמד אותם ובאמצעותם אותנו: "אַל תִּירָאוּ! כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי? וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה - אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה! לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב". גם אם הצרות מתרגשות עליכם, אל תיראו. אל תעמיסו על כתפיכם את משא כל הצרות. גם אם מה שמתרחש נראה רע, נזכור שהרע הזה נתפס במושגים שלנו. אך במושגים המכוננים של זרם המעמקים הדוחף את ההיסטוריה - מה שבספר בראשית מתבטא בחלומות הרבים שחולמים גיבוריו - מה שנראה עכשיו רע, עשוי להתגלות בהמשך כמחשבה לטובה. ייסורי ההריון וצירי הלידה אינם נקודת הסוף, אלא חלק מתהליך רחב ומקיף; בסיומו תתרחש הלידה. המשבר אינו רק נקודת השבר אלא המקום שעליו כרעה היולדת בימי קדם. בידינו להחליט כיצד לקרוא את חיינו: האם כשֶׁבֶר או כלידה, מכה אנושה או הזדמנות, ויוסף "הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ".
זאת הראִייה שספר בראשית מחנך אליה: לא להסתפק בצד הגלוי של החיים - לחשוב שהאירועים השוטפים הם חזות הכל - אלא להקשיב לזרם הסמוי של החיים, לקולות המדברים אלינו, לחלומותינו. חזק חזק ונתחזק.