נושא האחים השכולים, במיוחד כאשר מדובר באובדן של אח שהתאבד, הוא נושא טעון ומורכב שמעט מדי מדובר במרחב הציבורי. עבור אותם אחים, ההתמודדות היא כפולה ולעיתים בלתי נסבלת - מצד אחד הכאב על האבידה האישית ומצד שני תחושות של בושה, אשמה ולעיתים אף בידוד חברתי.
בישראל, שבה השירות הצבאי הוא חלק אינטגרלי מחיי רבים, ישנה ציפייה חברתית לעמוד באתגרים פיזיים ונפשיים כאחד. אך כאשר חייל אינו מצליח להתמודד עם הלחצים ומוצא את עצמו בקצה היכולת הנפשית, יש לכך השלכות עמוקות לא רק עליו אלא גם על משפחתו.
האבידה עצמה מלווה בשאלות בלתי פוסקות: "האם הייתי יכול לעשות יותר?" "למה לא ראיתי את הסימנים?" תחושות אלו מעורבות לא פעם עם בושה הקשורה בסטיגמה חברתית סביב התאבדות. רבים חווים קושי לשתף אחרים בסיבת המוות מתוך פחד משיפוטיות או מתגובות שליליות, וכך מוצאים את עצמם מתמודדים לבד עם כאבם. קיימת נטייה להדחיק או להשתיק את הנושא וההשתקה הזו גורמת לנזק נוסף עבור המשפחות השכולות והחברה כולה.
"את הסיפור של מתן לא תשמעו ביום הזיכרון, אך הסיפור שלו ממלא את בתי הקברות הצבאיים."
רינת "אחותי" מעולם השכול, ביחד עם הודיה אחותה האמיתית, שיתפו בערב שירה של עמותת האחים שלנו את הסיפור של מתן. סיפור על אח קטן ושובב שגדל להיות רגיש וביישן. כשבגר הפך להיות חייל מלא מוטיבציה אשר הצטיין לאורך כל שירותו הצבאי.
"...מתן, יחד עם מפקדיו ופקודיו, לחם במבצע צוק איתן בתוך רצועת עזה. כחלק מהעקשנות שלו הוא החליט להיכנס ללחימה אחרי ניתוח להסרת זיהום שעשה רק יום לפני. ממבצע צוק איתן מתן חזר שקט מתמיד, השקט שלו בתחילה היה נראה כמו משהו שתואם את מידותיו אך אט אט התברר שהשקט הזה היה יוצא דופן בעוצמתו.
אחרי שלושה שבועות בהם הבנו שמתן לא במיטבו, ואחרי ניסיונות לסייע ולעזור ממקומנו באזרחות לחייל בתפקיד מאסיבי שכמעט לא נמצא בבית ולא מוכן להודות בקושי שהוא חווה, בעיצומו של ראש השנה, מתן שם קץ לחייו בבסיס כיסופים. מבחינתנו מתן שלנו נפצע אנושות בנפשו ולא הצליח להתגבר על פציעתו.
דווקא השנה, שאנו נמצאים בשנה של מלחמה, שנה בה רבים חווים פוסט טראומה, רבים נפצעו בנפשם אם בקרבות ואם באירועי ה-7.10 ואחריהם, חשוב מאוד שניתן את המקום גם לסיפורים כמו של מתן. שנדע לזהות את המצוקה, להיות שם למען מי שאנחנו אוהבים, שנכיר בכך שלא את כל הפציעות רואים, אבל הן קיימות ויכולות להיות קטלניות. שאם אנחנו מרגישים מצוקה, נדע ונסכים לבקש את העזרה לפני שיהיה מאוחר מידי, כי יש מה לעשות.
חשוב לדעת, שהאדם שמת מהתאבדות לא בוחר לסיים את חייו. זוהי לא בחירה חופשית אלא בחירה שמגיעה מחוסר ברירה אחרת מבחינתו כשנראה לו שהכל שחור ואין אופציה אחרת.
יש ביכולתנו ליצור מרחב תומך ומכיל, בואו נשבור את מעגל השתיקה. שיח פתוח על התאבדויות, על הגורמים להן ועל ההתמודדות של המשפחות, הוא קריטי. השיח יכול לעזור להפחית את הסטיגמה החברתית סביב התאבדות. נלמד מהניסיון הכואב ונפעל למנוע מקרים דומים בעתיד. הפתיחות והלמידה לא רק יעניקו מקום לכאב, אלא גם יוכלו להציל חיים.