יתכן שהקמת "נבחרת הרמטכ"לים" - בני גנץ, גבי אשכנזי ומשה "בוגי" יעלון ב-2019 - הHיתה החטא הקדמון, אף שהיה גם חטא קודם יותר: ניסיון השמאל להשתלט על הצבא שזה עתה קם באמצעות הפלמ"ח, ניסיון שבן-גוריון שם לו קץ. גנץ, אשכנזי ויעלון, למרות שכולם בעלי רקע צבאי מרשים, מי יותר, מי פחות, הציבור לא ראה בהם מנהיגים ומתווי דרך לאומיים, וזה שהעסק התפרק כעבור זמן לא רב ושהמנוע לראשות הממשלה של גנץ, גם לאחר שחבר אליו רב-אלוף (מיל.) איזנקוט, ממשיך לעבוד בעיקר "פול ספיד בניוטרל", מעיד, בין היתר, על בגרות הציבור ועל אופיה הדמוקרטי הבסיסי של המדינה והחברה.
מה ששלושת הרמטכ"לים בדימוס ותומכיהם לא הבינו הוא שהציבור, עוד לפני 7 באוקטובר, כבר איננו רואה בדרגות על הכתף רישיון "דרך צלחה" לפוליטיקה ולמנהיגות לאומית. אומנם תמיד היו אנשי ביטחון בכירים שהשתלבו בפוליטיקה, אך רק שלושה - משה דיין, אריאל שרון ויצחק רבין הטביעו את רישומם על ההיסטוריה, לחיוב או לשלילה (אהוד ברק זה סיפור אחר). אין כל פגם בהצטרפות בכירים בעלי רקע ביטחוני למפלגות השונות, אך כשההצטרפות מקבלת גושפנקא של גוף מאורגן שהמכנה המשותף שלו איננו אידיאולוגי או פרוגרמטי אלא רק צבאי או שלטוני, מתעוררות אסוציאציות של חונטה דרום-אמריקנית או גרוע מכך, של ארועים מסוימים באירופה של המאה הקודמת.
היבט שלילי נוסף הוא שבעיני חלק מהציבור ובוודאי בעיני עצמם, גנרלים ואנשי-צבא נחשבים בטעות למומחים אסטרטגיים במובן הרחב של המושג הזה, על-אף שבפועל קיים הבדל יסודי בין פיקוד על צבא, גם המיומן והמקצועי ביותר, להבנה אסטרטגית מקיפה של הגורמים והכוחות המגדירים את מצבה של מדינה ושבהתבססות עליהם נקבעות החלטותיה הגיאופוליטיות של מדינה - מדינית, ביטחונית, כלכלית וכ"ו - שהן בתחום אחריותה הבלעדית של ההנהגה הפוליטית, כלומר הממשלה.
בעובדה ששליטה בטקטיקות צבאיות איננה זהה להבנה אסטרטגית ניתן להיווכח מדי ערב גם מהפרשנויות של כמה אלופים (מיל.) בשידורי הטלוויזיה. הצבא שכפוף לממשלה הוא אחד הכלים המרכזיים לקידום ההחלטות הנ"ל במדינה דמוקרטית אך הוא איננו הבלעדי וגם לא היוזם (וגם לא הבולם). ההיסטוריה ידעה אסטרטגים גדולים שלא היו אנשי צבא, כגון לינקולן באמריקה, צ'רצ'יל בבריטניה וקלמנסו בצרפת ואצלנו בן-גוריון שלא הותיר ספק לגבי כפיפותו הברורה של הדרג הצבאי לדרג המדיני וכשצריך היה העמיד אף מצביאים מהוללים כיגאל ידין ויגאל אלון על מקומם. מנחם בגין לא נהג כך ומלחמת לבנון הראשונה הייתה התוצאה.
בישראל יש לטשטוש התחומים בין צבא למנהיגות לאומית ולסתירות הנובעות מכך לעתים צד שלילי נוסף: פוליטיזציה של הצבא ונזק פוטנציאלי להתייחסות כלפיו מצד הציבור ולמעמדו כ"צבא העם", כלומר צבא של כל העם (פרט לאלה שאינם מוכנים ליטול חלק בנטל של ביטחון המדינה ותושביה ומוציאים עצמם אל מחוץ לגדר לא רק מבחינה ישראלית אלא גם מבחינה יהודית). זה שישראל אינה מדינה מיליטריסטית למרות מקומו המרכזי של הצבא בחיינו הוא אחד מסימני ההיכר שלה כמדינה דמוקרטית מתפקדת בניגוד, למשל, לארה"ב שהפולחנים הצבאיים המרובים המתקיימים בה מזכירים לפעמים יותר את פרוסיה מאשר חברה אזרחית דמוקרטית ברוחו של תומס ג'פרסון ואבותיה המייסדים האחרים.
אך לאחרונה נוצרה בישראל מציאות מדאיגה חדשה: המתיחות ההולכת וגוברת בין פיקוד הצבא לממשלה, מתיחות שמהודהדת ומתודלקת גם על-ידי התקשורת, ושאם לא יושם לה ברקס משני הצדדים עלולה לפגוע בלוחמים, שלא לדבר על המשימות שיתכן שנכונות לצבא אולי כבר בעתיד הקרוב. באחד העיתונים נכתב על "מלחמת התשה בין שר הביטחון לצבא", אך ההתשה היא של כולנו. בממשלה ובציבור יש אכן ביקורת מוצדקת על מה שנראה לעתים כהתנערות מדעת בחלק מהפיקוד הצבאי מעקרונות בסיסיים במישטר דמוקרטי לגבי היחסים בינו לבין הרשות האזרחית, קרי הממשלה ודוגמה קיצונית הייתה אי-הדיווח המיידי של הרמטכ"ל, ראש השב"כ ואחרים לראש הממשלה על התנועות המדאיגות בלילה שבין ה-6 ל-7 באוקטובר שהשאיר את הממונים עליהם מחוץ לתמונה - והתוצאה ידועה.
אך הרמטכ"ל, הרצל הלוי, הוא גם זה שפיקד מאז על מערכה צבאית רבת מבחנים, ואילו דובר צה"ל תא"ל הגרי שגם עליו נמתחת ביקורת בשל התבטאות חריגה, תרם רבות לשיקום המורל הציבורי בימים ובשבועות הקודרים שאחרי 7 באוקטובר והאיר את עיינינו במערכה המדהימה נגד החיזבאללה ואירן עצמה. מעשיהם ומחדליהם, כמו של אחרים, לטוב או לרע, ייחקרו כאשר תוקם ועדת חקירה אחרי המלחמה. אך בשלב זה שומה על כל הצדדים, כולל הממונים בצבא ובממשלה לרסן את עצמם כי צה"ל יש רק אחד ובלעדיו גם "הקיר" שחוצץ בינינו לבין אויבינו לא יהייה ברזל אלא רק מנייר.