מאת ארי בוסל ישראלים בעיר המלאכים השריפות האחרונות הוכיחו טענה הנשמעת מזה כבר שנים - יש כאן קהילה ישראלית עצומה, אך היא נטמעה בתוך כור ההיתוך הזה ששמו "לוס אנג׳לס", כמו הקוריאנים, היפנים, הסינים, המוסלמים, הארמנים וכו׳. אומנם היו כתבות ודיווחים על ישראלים ברי מזל וכאלו שאתרע מזלם, והצטיינה בכך דווקא אילה אור-אל שדיווחיה פורסמו בהבלטה ב-ynet בארץ, אך כקהילה לא הייתה פעילות יוצאת דופן השונה מקהילות אחרות המהוות את הערבוב הזו לו אנו קוראים "בית." האם אנחנו מצטיינים בעזרה הדדית? (אצל הדתיים - כן, אבל אצל כל השאר, לא בצורה יוצאת דופן.). האם אנחנו מתאפיינים כקהילה שמתכוננת בשגרה ופועלת בצורה מיוחדת בחירום? ממש לא. האם הגופים הקהילתיים, הן הפדרציה היהודית והן ה-IAC יצאו מגדרם לטפל בכלל הקהילה (זו של היהודים וזו של הישראלים) - מהאלמנטים הנזקקים ו/או החלשים ביותר? כמובן שלא. למי שחושב אחרת, נסו לפנות לאחד מגופי הפדרציה. הם קיימים, ובגדול, אך הם מתמחים בהפניה לגופים אחרים, בהסבר מדוע נבצר מהם לעזור, בדיוק כשאתה זקוק לעזרה, ובכלל להדגים חוסר אכפתיות משווע וחוסר המשכיות מוחלט. ואצל הגוף האחרון, זה הישראלי שהכתיר את עצמו, אם המדובר בגיוס כספים או בחיכוך עם בעלי השפעה, כסף וכוח, או בשיווק של "כאילו" - תמצאו אשפים. אך כשקיים צורך ממשי, וצריך מענים של ממש, אלו פשוט לא קיימים. אולי זה פשוט לא תפקידם, לא שליחותם (מלשון קהילה חזקה נמדדת בשכבות הנחלשות והנזקקות ביותר) או מטרת קיומם וכל ציפיה אחרת היא פשוט מוטעית. וכך מגיע אני לשאלה מה היה קורה אם אלו לא היו רק שריפות, כי אם רעש אדמה אדיר, שבעקבותיו היה גל צונאמי ושריפות, או רק שריפות וחורבן. מה היה קורה אם הייתה התפרצות אנטישמית מתמשכת, והיה צריך לפנות את כל בעלי האזרחות הישראלית ו/או את היהודים מכאן בבת אחת? הקונסוליה הישראלית אפילו לא יודעת כמה ישראלים חיים או נמצאים בלוס אנג׳לס. יש כל מיני רשימות, אלו שחידשו דרכון ואחרים שנדרשו לשירותים קונסולארים, אלו המתחככים עם הקונסוליה בשגרה ומוזמנים לחגיגת יום העצמאות או אירועים מיוחדים אחרים, אך אפילו את רישום הילדים כשהם נולדים בד"כ לא עושים (כפי שראינו בוודאות מהלך המגיפה הגדולה). קשר רופף, בד"כ רק כשצריך או כשכדאי. האם זו לא מחויבות נציגות מדינת ישראל לדעת, לטרוח, ליצור רשימה כזו ולשמור על קשר? משך עשור ומעלה אני מנסה לשכנע כל קונסול כללי המגיע לכאן לפחות לנסות למצוא את כל ניצולי השואה שעדיין בחיים. פעם היו פה הרבה. היום ניתן למצוא את שמות חלקם על פסל לזכרו של ראול וולנברג שאיש לא עוצר לידו, או במוזאון לזכר השואה הדואג יותר ל"רצח עם מודרני" מאשר לניצולי השואה שעדיין בחיים. (נזכיר לכולנו שישראל מואשמת היום ברצח עם....) מאות רבים כבר הלכו לעולמם, אך עדיין יש מתי מעט שאיתנו - שרידים אחרונים שהם העדים היחידים לאותו אירוע יחודי של העם היהודי שעדיין בחיים. בימינו השואה היא עדיין דבר "מכיר." קליפורניה מתקצבת סכומי עתק, אך אלו לא בדיוק מגיעים לטיפול בניצולים. ארגונים מגייסים המון כספים בנושא השואה. אך כולם כאחד מתעלמים מהניצולים שעודם בחיים. איני יכול להאשים אף אחד. זה קשה. זה לא נעים. הם כבר זקנים עם חוליים שונים. עדיף פשוט להתעלם מהם, כאילו הם לא קיימים. מה שווה אם כך כשמגיעים לטקס או מנסים ללמד ילדים בכיתה? הניצולים שייכים לדבר שקרה בעבר, תם זמנם, חסל קיומם. העיקר שיש תקציב למוסד חינוכי או למטרות אחרות שנקשרו ל"שואה." אם אתם מתעלמים מהניצולים, כל שאתם עושים הוא מהפה לחוץ, דיבורים בעלמא המכניסים הרבה מאוד כסף אך שווים ככוסות רוח למת, כקליפות שום ברוח, כהבטחות המוסלמים כשהם צריכים משהו. אני זוכר בר מצווה אחד שאירחנו בבית הכנסת שלנו (בבית זקנים). היו שם המון ילדים בגילאים שונים, והם ישבו ממש כסא ליד כסא - זה ליד ניצול שניצל תודות לראול וולנברג. האחר ליד ניצול מאושוויץ וארבעה ליד ניצול ממחנה ריכוז אחר שגילו כמעט נשק למאה. שתי שורות אחריו ניצול שעל זרועו חקוק המספר. רצינו להדגיש את גודל ומשמעות היום - את הזכות להכיר ניצולים שעדיין בחיים, עדים לזוועות השואה. אך לילדים אלו נראו אנשים זקנים במיוחד, המתקשים ללכת, לשבת או לדבר. הם נראו להם דבר שונה ומשונה, שריחו שונה, והוא שבריר וכמעט שקוף. זכר אותו יום ודאי לא נחרט בזכרונם. אם מי מהם היה חוזר (ביחד עם חבריו או הוריו) רק כדי להגיד שלום פעם נוספת, הייתי משנה את התיזה וטוען שעוד יש תקווה. אך אותם ניצולים להם נחשפו היו חלק מהתפאורה, ללא כל משמעות אמיתית. לא רק ניצולים. בין חברי אותו בית כנסת הייתה אישיות מאוד ידועה באזור פיירפקס, פעם לב הקהילה היהודית והרוסית בלוס אנג׳לס (מה שהיום הוא אזור פיקו-רוברטסון). הוא היה מאמן כדורסל מפורסם, בשם מרטי ביגלס. בשנת 2012 הוא נפטר בגיל 90. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא שירת במרינס האמריקני. הוא היה יהודי. ממש לקראת סוף חייו, בית הספר התיכון בפיירפקס ערך ערב לכבודו. היה משהו מאוד מכיר בכך, מאמן יהודי, תלמידים שחורים, בית ספר תיכון, כדורסל. מרטי היה בבית בו היה מספר מצומצם מאוד של מטופלים, מרחק הליכה קצרה מביה"ס התיכון. בנו היה לא רחוק, מרחק כמה דקות נסיעה (ושנות אור מאכפתיות לגבי בנו), פרופסור ב-UCLA. איש לא רצה לטרוח להביא אותו לאותו ערב. הוא כבר היה זקן וחולה, ומדוע לטרוח. כך עם ניצולי השואה, כך גם עם כולנו, כשאנו מגיעים לגיל ומצב בריאותי מסוים. יוצא דופן במיוחד הוא דווקא אישיות פוליטית, אחד מהיהודים הבולטים בעיר לוס אנג׳לס - רון גלפרין. נכד למשפחת רבנים, מי שהיה בקר עירית לוס אנג׳לס, ומישהו שמאד כדאי לשים לב אליו, כי יש לו תוכניות לרוץ פעם נוספת למשרה פוליטית בכירה. אני זוכר את רון שהביא את אביו לאירוע של הקונסוליה הישראלית - פיאסטה שלום - של בניית גשרים בין הקהילות הנוצריות לבינינו. לא היה זה פשוט - וגם לא סקסי - אבל זו הייתה הצהרה פומבית (וגלפרין ידוע בכך שהוא לא מפחד ממעשים המהווים דוגמה אישית לאחרים, שגם הם לא יפחדו ויעשו מעשה). הוא הראה כבוד לאביו, הוא לא השאיר אותו בבית, למרות שזה ודאי היה נוח יותר. הוא זכר את השורשים ומה שהביא אותו הלום, והוא לא חשש מהתגובות (מי שלא מצא חן בעיניו לא אמר מילה, בכל זאת הוא היה אחד הפוליטיקאים החשובים ביותר בעיר, שהיא מהחשובות ביותר בארה"ב). נכון שהוא הגיע באיחור ועיני כולם היו נעוצות בו, אך איש מהנוכחים באותו ערב, כל המוזמנים המאד-מאד חשובים, לא ישכח את אותה הכניסה. כל הכבוד, וכמה חבל שכה מעטים יש כמוהו. בקונסוליה, כמו בכל ארגון אחר, לא מחפשים רעיונות שפרושם עבודה נוספת מעבר לשעות העבודה המקובלות והמאמץ המינימלי הנדרש. אך הנה תוכנית שהייתה מוצלחת מאד, פיאסטה שלום, שהביאה ישראלים ויהודים ונוצרים מזרמים שונים, לטינים וקוריאנים וכה רבים אחרים, אנשי תקשורת ואנשי דת ואנשי עסקים ופעילים ואחרים לערב ייחודי של שמחה ואוכל ושותפות ויצירת / חידוש / ביסוס קשרים. פיאסטה שלום, דבר כה ייחודי ללוס אנג׳לס, פרויקט שמן הראוי לחדש ולדאוג שממשיך שנה אחר שנה.