ג - מחזה מתעתע באישון לילה הדינדון... הוא חזר לפתע, ללא כל התראה, ללא כל הכנה, כאורח בלתי קרוא. יואב העיף מבט בשעונו: שלוש ושבע דקות בלילה. הפעם נמשך הדינדון זמן רב מן הרגיל וחזר על עצמו פעמים רבות, אולי עשר, אולי יותר. בחוץ געש הגשם. טיפות עבות נקשו ללא רחם בחלונות. ברקים האירו את הרחוב ואת הדירה ובעקבותיהם רעמים מאיימים. פרצי האור של הברקים חדרו אל קרבי הדירה כפולשים אכזריים וסנוורו את עיניו. נדמה היה לו שהם חודרים גם אל תוך קרביו שלו. הרוחות סערו וענפי העצים נאנקו תחת כוחן הפראי, חסר המעצורים. אבל קולו של הדנדון המשיך להישמע בבירור ברחבי הדירה. המשיך ונשמע. כאילו קורא לו. הוא לא מיהר לקום. במקום זאת, הקשיב בדריכות לצליליו העזים המתפשטים בין החדרים ורק לאחר רגע ארוך קם. הכיוון ממנו בקע הקול היה שוב חדר העבודה של דפנה. הוא קם, הדינדון כבר לא הפחיד אותו כמו פעם, בעצם לא הפחיד אותו כלל. הוא כבר הכיר אותו והתרגל אליו, הוא הפך לחלק מהשגרה שלו. אבל פחד פתאומי אחז בו כשיצא מחדרו אל המסדרון, לעבר חדר העבודה של אשתו לשעבר וראה ש... "מה זה?" נמלטה מפיו לחישה ספונטנית. "אור?" "אולי הוא מגיע מבחוץ?" הוא לא זכר שהדליק אור. "האם?" הוא אימץ את עיניו אך לא העז לזוז ממקומו. הוא פסע בזהירות לעבר החדר. לאחר שני צעדים קטנים עצר ובחן את החדר ממקום עומדו בקצה המסדרון, מתמלא בפחד עצור. ליבו האיץ את פעימותיו. "זה בטח סתם." אמר לעצמו וניגש לבחון את החדר ברעדה. לא, זה לא היה סתם. זוהר בלתי ניתן להכחשה בקע מן החדר. כשעמד על סף החדר יכול היה להיווכח בו - אור קלוש, מעומעם, אך כזה שלא ניתן לפקפק בהימצאותו. "מאיפה בוקע האור?" שאל את עצמו וגילה זאת מיד. בקצה החדר זהר משהו, מין ענן מעורפל. הוא צפה בו ארוכות, מנסה לתהות על קנקנו. הדנדון המשיך שוב ושוב ולא חדל. הוא הגיע מכיוון הענן המעורפל, הזוהר. "ענן?" הרהר בחוסר אמון. "איך זה יכול להיות?" אך לאחר רגע ארוך הבחין שהערפל הזה, הענן הזה, מתחיל להתגבש וללבוש צורה, דמות, דמות עמומה, בלתי ברורה של ... אישה מרחפת באוויר. "מה זה?" הוא התקרב בחשש לעבר הדמות ולאחר מכן נסוג מעט אבל מהר מאוד חזר להתקדם לעברה. הסקרנות גברה על הפחד. לפתע נמוגה הדמות ואז, באיטיות, כאילו נבראת מחדש מתוך האוויר, חזרה להופיע, שוב עמומה. לאחר רגע קצר היא החלה להתבהר עד שלבסוף הצליח להבחין בתווי הגוף שלה, גוף רך של אישה רזה, לבושה שמלה קלילה ודקיקה. עיקול שדיה הענוג הסתמן בבירור מתחת לשמלתה. גבה היה מעודן וחטוב. היה לה שיער שחור וחלק. והיא נראתה רק מן הפרופיל. יואב התקדם בניסיון לראות את פניה אבל תנוחתה נותרה קבועה גם כשהתקדם לעברה ושינה את זווית ראייתו. משהו בה היה מוכר לו אבל ככל שהתאמץ לא עלה בידו לגלות מהו. ואז, בהדרגה, הבחין בייחודו של העורף - עורף דק וארוך באופן בלתי רגיל, עורף ברבורי. הוא שם לב גם לכפות הידיים הצרות והארוכות, הדקיקות מן הרגיל ולאצבעות העדינות שנראו מפוסלות או מצויירות, כאילו לא אמיתיות. השוני בין שתי כפות הידיים היה מוכר לו. אחת מהן הייתה כהה באופן מובהק מחברתה. גם הצלקת האליפטית הקטנה על החלק הפנימי של זרועה הייתה מוכרת לו. והעור, הוא נראה כמו קטיפה. בהבזק פתאומי זכר את מגעו הרך וצמרמורת של עונג עברה בו. "זאת." חשב לעצמו. "נו...זאת". הוא הניח כף יד על מצחו. ואז היא הפנתה אליו את פניה. הוא ניצב קפוא על מקומו... איריס.

ד - פגישה מחודשת

"מה זה?" יואב התכופף מעט כדי להיטיב את מבטו באיריס, מנסה להשתחרר מן ההלם שעדיין אחז בו. איריס פרשה את ידיה לצדדים. גם עיניה הביעו תמיהה. "איך, איך? ..." פנה אליה. "מה זה? היא פרשה שוב את ידיה. הפעם גם הנידה את ראשה מצד לצד. יואב התיישב על הרצפה, מנסה להרגיע את עצמו. "איריס." ליטף אותה קולו. "איריס." "יואב." החזירה לו בקולה הרך, משפילה את עיניה, כאילו מתביישת במשהו. הוא הביט מסביבו, אולי יש משהו שיעזור לו לפענח את המסתורין. שתיקה ארוכה השתררה בין שניהם. היא עמדה ביניהם כמו גוש קרח קפוא. "איך זה שאני רואה אותך?" ידו הושטה לעברה בשאלה. "את משתמשת באיזה מכשיר חדשני כלשהו?" היא הנידה את ראשה לשלילה. "איפה את עכשיו?", "בדירה שלי." "ואיך זה קורה שעכשיו אנחנו...?" היא הנידה את ראשה מימין לשמאל ופרשה את שתי זרועותיה לאות שאיננה יודעת. "את בארץ?" היא הנהנה. ואז הבחין בדמעות מתנוצצות בזוויות עיניה. "מה קרה?" שאל אבל שאלתו נותרה תלויה ללא מענה. "את יודעת כמה חשבתי עלייך?" אמר. "גם אני עליך." קירבה את כף ידה אל ליבה. "כבר שבועות שאני יושבת וחושבת עליך כך." הוסיפה. "בזמן האחרון זה התגבר, לא יודעת למה. כל רגע מהחיים שלי ספוג גם בך." "יותר מזה - אתה מופיע בחלומת שלי כל הזמן, כמעט מידי לילה. כן, אני חולמת עליך ואתה פשוט לא יוצא לי מהראש, לא יוצא לי מהראש." היא נגעה בראשה להמחשה. "ולפעמים אני מתעוררת ומרגישה שאתה כאן, לצידי." "ולפעמים אני אפילו בוכה." "בוכה?" הוא התרגש. "גם אני חשבתי עלייך הרבה." התוודה. "גם כשהייתי נשוי". עצב הסתמן בעיניו, מהול בהתרגשות הגילוי של משהו חדש שלא שיער. "ועכשיו?" "פחות" הודה. "הצלחתי להשתחרר מהכאב הזה. זה לקח לי שנים רבות." "אני לא מאשימה אותך. אני יודעת שלא הייתי בסדר." "אני אוהבת אותך." הוסיפה. עידנים שלא שמע אותה אומרת זאת. "גם אני אותך איריס." שתיקה השתררה ביניהם. "אז מה קרה? למה...?" העז לשאול. עוד שתיקה. "התחתנתי עם האיש הלא נכון, זה מה שקרה." הבכי התפרץ מתוכה בבת אחת. "מה קרה?" שאל. היא נופפה בידה להורות לו שלא ימשיך לשאול. "ומה קרה לך במשך השנים שחלפו? המשיך. דמותה של איריס החלה להתפוגג, קולה התעמעם עד שלא נשמע עוד. ענן האור כבה.