מה משותף למילים ׳קומבינה׳, ׳פלאבראס׳, ׳קישתא׳, ׳ימי טראפאפו׳, ׳פוסטמה׳, ׳דמיקולו׳, ׳בורקאס׳, ׳חמינאדוס׳ ו׳מוסקה׳? כולן הגיעו לעברית משפת הלאדינו הספרדית היהודית; שפה שבה דיברו מאות שנים צאצאי מגורשי ספרד, בעיקר בארצות הבלקן ובטורקיה. יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל, כתב מחזה שלם בלאדינו בשם ׳בוסתן ספרדי׳, שהציג תיאטרון ׳הבימה׳ 2,500 פעמים וממשיך להציג אותו עוד היום. לאדינו, או ליתר דיוק, עולם העיתונות בלאדינו בישראל הצעירה, הוא נושא עבודת הדוקטורט של ד"ר מרגלית סטינגר, והיא בכלל לא גדלה על ברכי השפה הזאת.
"האתגר לחקור תחום לא נודע משך אותי עמוק לתוך עולם הלאדינו"
"העיתונות בלאדינו פעלה הן לשימור זהותם האתנית של הקוראים דוברי הלאדינו והן לקידום ערכי הלאומיות הישראלית. המאמרים בעיתונים הללו כללו נושאים כמו: אהבת הארץ, עבודת האדמה והקרבה אישית למען המדינה, שהיו ערכים מרכזיים באידיאולוגיה של כור ההיתוך בישראל." דברים שאומרת ד"ר מרגלית סטינגר (78) על עבודת-הדוקטורט שלה: "בין לאומיות לאתניות - עיתוני הלאדינו במדינת ישראל בעשור הראשון".
סטינגר החלה את המסע האקדמי המרתק הזה בגיל מאוחר יחסית. "למדתי קורס ועוד קורס ועוד קורס, ויום אחד גיליתי, שהייתה בישראל בעשור הראשון שלה עיתונות בלאדינו ואיש לא כתב מאמר מדעי בנושא", היא מציינת. האתגר הזה, לחקור תחום לא נודע, משך אותה עמוק לתוך עולם הלאדינו. "המנחה שלי, פרופסור שמואל רפאל, אמר לי במהלך הלימודים: 'למה את לא הולכת לדוקטורט?׳", היא מספרת. "אמרתי לו: 'פרופסור רפאל, זה לא בשבילי. בשביל ללמוד לדוקטורט אתה צריך שיהיה איתך בבית מישהו, שיהיה המשענת שלך!׳, ולי לא היה פה אף אחד." בעיניה של סטינגר מתגלית לחלוחית. את עניין אמירתה נבין בהמשך.
"'מה שיהיה עם כולם יהיה איתך!׳ משפט זה של אימי מלווה אותי תמיד"
להוריה של סטינגר שורשים עמוקים בארץ ישראל. אביה יליד ירושלים, ואילו אימה היא ילידת חברון, צאצאית של משפחת קסטל הנודעת. סטינגר, אמצעית בין ילדי המשפחה, נולדה ב-1946 בירושלים. לאחר הקמת המדינה עקרה המשפחה ליפו בעקבות עבודת אביה, שפתח את סניף הדואר המרכזי ביפו. אימה של סטינגר הייתה דמות דומיננטית וחזקה שעיצבה את אישיותה. "תמיד שאלתי אותה: 'אמא, מה יהיה?', והיא הייתה עונה: 'מה שיהיה עם כולם יהיה איתך!׳." משפט זה מלווה את סטינגר לאורך חייה, ולדבריה, הוא מעיד על אופטימיות שפיתחה מול קשיי החיים. ב-1956 העתיקה המשפחה את מקום מגוריה לבת-ים, שם סיימה סטינגר את לימודיה התיכוניים ואת הסמינר למורים והתגייסה לצבא כמורה-חיילת.
"החיים בקיבוץ היו קשים, אך עזרו לנו לשרוד."
לבעלה, יחזקאל, התוודעה סטינגר בתנועת הצופים בבת-ים. הם היו באותה שכבה, ומרגע שהצטלבו דרכיהם הם לא נפרדו. "לאחר התיכון התקבל יחזקאל לטכניון כעתודאי ושירותו הצבאי נדחה", מספרת סטינגר. "ב-1967 נישאנו ועברנו לחיפה, כדי להיות קרובים לטכניון." בשנות נישואיהם הראשונות נאלץ הזוג הצעיר להתמודד עם אתגרים כלכליים משמעותיים. "לא היה לנו הרבה, אך הייתה בנו נחישות להצליח יחד", היא מדגישה. כדי לפרנס את המשפחה, עבדה סטינגר כמורה עם שכבות נחשלות בחיפה. "זוֹ הייתה עבודה קשה מאוד, אך היא נתנה לי פרספקטיבה על החיים ועל החשיבות של העשייה למען האחר."
התקופה הייתה מאתגרת. "היו ימים שלא ידענו איך נשלם את החשבונות והעזרה של ההורים הייתה קריטית!", היא מציינת. בהמשך עברה המשפחה לקיבוץ, כדי לנסות להקל את הנטל הכלכלי. "החיים בקיבוץ היו קשים בעבורי כמורה מחנכת לתלמידים לא ממושמעים בעליל, אך הם אפשרו לנו לשרוד, ואף אפשרו לי לסיים את התואר באוניברסיטת חיפה", היא נזכרת. סטינגר מספרת גם על החלטה משמעותית שקיבלה באותם הימים: "יחזקאל שקל להמשיך לשרת בצבא הקבע, אך אני התעקשתי שהוא ימשיך ללמוד. ידעתי שלימודיו הם המפתח לעתיד שלנו ולא רציתי שיוותר על החלום שלו." בהמשך עברו בני הזוג לרחובות, שבה גרה סטינגר עד היום.