וכאילו לא נטבחו יהודים בשל יהדותם, ישראלים בשל ישראליותם, וכאילו ראשים לא נערפו, נערות לא נאנסו, ילדים לא נשרפו, חיילים לא נרצחו, חיילות לא חוללו, קשישים לא נחטפו, חטופים לא נרצחו בדם קר, קיבוצים, יישובים וערים לא הועלו באש, מחבלים ואזרחים המחפים על פשע לא בזזו, וכאילו. נדמה היה כי לאחר טבח שבת שמחת תורה, לאחר התבוסה הנוראה, הכישלון והמחדל, לאחר שארגון טרור השפיל והכניע לרגע נורא ואיום את המעצמה החזקה במזרח התיכון, חדרה ההבנה לראשם של חולמי המזרח התיכון החדש. נדמה היה כי לאחר טבח שבת שמחת תורה יפקחו עיני הסומים, עיני ההולכים אחר חלומות השווא, השוגים באשליות כזב. נדמה כי תמו ימי משלחות הישראלים התמימים או שמא הכסילים המחלים פניו של מכחיש השואה ברמאללה, המדברים על שלום, אחווה, פיוס, מדינה פלשתינית, שלום עכשיו. נדמה היה כי לאחר טבח שבת שמחת תורה עיני הסומים תיפקחנה, יבינו גם הם, שוחרי הטוב, כי הרוצחים מסוג'עיה ובית חאנון הם אותם רוצחים מטולכרם וג'נין. לאחר למעלה משנה וחמישה חודשים בהם רובו המכריע של העם נלחם על חייו, על תקומתו, שוב החלו להישמע הזמירות הישנות, זמירות האחווה למי שממתינים ליום נקם ושילם, ליום חיסולו של היהודי, יום השמדתו, עד היהודי האחרון. באחרונה נרשמה התעוררות מחודשת בקרב החולמים בהקיץ, אנשים טובים אשר מאמינים בכל ליבם כי על-אף הרצון העז לבצע שחיטה המונית של תרנגולי כפרות יהודיים, השלום הפורח נמצא מעבר למיגונית, רק הושט היד וגע בו. משלחת שלום בראשות ממומני עמותות ובהם מקרנות של "ידידות" ישראל באירופה, ארגונים וקבוצות נפגשה באחרונה ברמאללה עם מכחיש השואה אבו מאזן. נרשמה התרגשות רבתי, פעמוני השלום שוב נשמעים, רוחות האהבה מתפשטות בחללי רמאללה, ומשלם המשכורות למחבלים, המחנך להסתה פושעת נגד היהודים בבתי הספר התמוגג מ"היהוד" שהגיעו לחלות פניו. הפעם לא הונח זר על קברו של הארכי מחבל, חתן פרס נובל לשלום, ברם, ברוח האומרים לטוב רע ולמותר אסור יש כבר מי שחושבים שאין ראוי מיורשו, מכחיש השואה, לזכות בפרס נובל לשלום. הטחו עיניכם מראות? הלקיתם במחלת השכחה או שמא חלילה בבוחן מציאות לקוי? הראוי מממן המחבלים לכבוד זה בעוד לוחמינו, אריות האומה, נלחמים מול שבע חזיתות, מחרפים נפשם במלחמת הקוממיות אשר טרם תמה של עם הנצח? ואולי ראוי היה לכל אותם ארגונים, עמותות ממומנות לפעול להרבות חיבור ושילוב בקרב ערביי ישראל, אשר רובם המכריע אינו רואה במדינת ישראל מדינת אויב ואינו חולם להטביעה בים הגדול? ערביי ישראל, במיוחד מאז טבח שבת שמחת תורה, הידקו את הקשר והגורל עם מדינת ישראל. הם אינם חובבי ציון, ברם, הם חשים שייכות, כמהים לשילוב ומואסים בבדלנות. שותפות הגורל והאינטרסים המשותפים מוכיחים זאת, הניחו לרמאללה. הגיעו לסכנין, לדבוריה ולנצרת.