ממשלת בנימין נתניהו נקלעת למלחמה זוגית. האחת ביוזמת החמאס. האחרת פרי זדונה.
הראשונה החלה בעמק הבכא ויכולה להסתיים בניצחון מהדהד. צה"ל התאושש במהירות והעדיף להעמיד בראש את הצרכים האופרטיביים, אם כי פעל גם לשחרור החטופות והחטופים.
החיזבאללה הגיב בירי מדולל. צה"ל הגיב כך גם הוא. בעזה עלה בידו להשמיד את המבנים הצבאיים של חמאס כשמבחינה צבאית נותרו בעזה רק כנופיות, אך מבחינה מדינית הוא עדיין שולט ברצועה.
המלחמה השנייה הייתה להגנת הדמוקרטיה מפני ההפיכה השיפוטית שיזם יריב לוין. בעקבותיה יצא לוין עם כתם פגום מבחינה משפטית לעד.
כל אותה עת קרא חיזבאללה להפסקת אש ובגליל החל בירי מדולל ובהרס ישובי התפארת של הציונות. בנימין נתניהו, שגם הוא פגום מבחינה הכרעות בג"ץ, ראה את חורבן הגליל.
הוא הפך לנבל (לפחות) בהדיחו בשנית את שר הביטחון יואב גלנט שחשף את מעללי נתניהו אך שגה בהציעו להסתפק בחיסול בכירי החיזבאללה. (רק השמדת כל העוצמות הארגוניות של חיזבאללה. זו נקודת "הסוף פסוק.")
אבל מעבר לכל זאת, נתניהו ברשעותו אינו מאפשר הקמת ועד פלשתיני לנהל את עזה, שם להבדיל מלבנון מערך הכוחות הקיים אינו יכול ליצור שלטון סביר. "והשאר זיל גמור."