דבר נדיר הוא כאשר אדם בן 99 מוציא לאור ספר. ולא סתם ספר, כי אם ספר הסוקר את פרשת חייו הארוכה. ולא סתם פרשת חיים, אלא פרשה מטלטלת, בין חיים למוות, בין שואה לתקומה. זהו מיכאל-מיקי גולדמן-גלעד, הזכור כמי שחיים גורי המנוח הפיק עליו סרט "המכה ה-81" ומי שהיה קצין המשטרה, עוזרו של גדעון האוזנר, התובע הראשי במשפט אייכמן ב-1961 ועד להוצאתו להורג של הצורר הנאצי. הוא מעיד עצמו: "את הספר התחלתי לכתוב כשהייתי בן 97. זה סיפור חיי למען יישאר זכר להורי, לאחי, לאחותי ולמשפחתי, זכר ועדות לחיים שחיינו שם, לחלומות שהיו והתנפצו אל מול מכונת ההשמדה הנאצית". זכיתי לקבל ממנו שי את הספר, כשבאתי לבקרו ולהעניק לו את שני ספריי החדשים, שעניינם השנה הארורה של מלחמת 'חרבות ברזל'. באותו ערב בדירתו נכחו עוד שני אורחים: רב אלוף (מיל') גדי איינקוט ואלוף (מיל') אמיר אשל. הידידות ביניהם נרקמה בעת שמיקי גולדמן הוביל משלחות של הצבא והמשטרה במחנות ההשמדה בפולין. הוא, אוד מוצל מהשואה, שיכול היה להימנות על ששת המיליונים, נהג לספר את עדותו המצמררת שם באושווייץ-בירקנאו. ספרו - "שמונים מלקות ועוד אחת" - מתמקד בכל הנוראות שעברו עליו כנער תחת הנאצים ומשתפי-הפעולה עימם, האוקראינים. אין הוא יכול להתעלם מהזוועות של 7 באוקטובר: "אני חי בארץ הזו שמונים עשורים. במהלך השנים הללו כבר קשה לספור את המלחמות והמבצעים שעברנו, אבל אף לא אחד מהם דומה למלחמה הזו". הוא מוסיף בתקיפות: "בעודי כותב את הדברים הללו, חוזר אני אל ימי מלחמת העולם השנייה, אל הימים הנוראים ההם, אני שומע אנשים שאומרים שזה כמו השואה. אז אני רוצה לומר, בצורה ברורה וחד-משמעית: זו לא השואה. יש ימים שמה שקורה כאן אכן מזכיר לי את אותם ימים שחורים משחור, אבל זו לא השואה". וההסבר: "יש הבדל גדול בין הטבח הנורא שקרה לנו בשבעה באוקטובר ובין מה שקרה לעם שלנו בחמש שנות המלחמה ההיא. לא רק מספרית, גם מהותית... היום יש לנו מדינה משלנו וצבא משלנו, אנחנו חיים כאן כבני אדם ואיש לא יכול להתייחס אלינו כאל תתי-אדם, כאל מספרים". מיקי גולדמן, האיש שעבר על בשרו את מוראות השואה באירופה ורואה לנגד עיניו את מוראות הימים הללו בארצנו, יודע מה הוא שח, כשהוא מבקש לשמור את המילה "שואה" אך ורק לאסון הגדול ביותר שניתך על עמנו, באין לנו מדינה, באין לנו צבא, באין מי שיגן על עמנו מפני החיה הגרמנו-נאצית. צריך לקרוא את עדותו האישית, המרתקת וכואבת גם יחד, כדי להבין מה עבר על עמנו חסר-הישע, אז, בשנות מלחמת העולם השנייה, לעומת מה שאנו חווים עתה. נכון, ארגוני המחבלים גרועים אפילו מהנאצים. שנאתם ליהודים, הן במעשיהם והן בדיבוריהם, אולי אף קיצונים יותר מזו של הגרמנים דאז, ועדיין ההבדל גדול. חמאס יכול היה לנו באותו יום מר ונמהר, רק על שום המחדל הצבאי ואי התרעה לדרג המדיני. הנאצים החדשים הללו שרוצים בהשמדת המדינה היהודית, ניסו להתעלל בנו כאומה, כיחידים ששואפים לשלום ולדו-קיום, אבל לא הצליחו להגשים את זממם. ב-7 באוקטובר לא עברה עלינו שואה כעם, קובע מיקי גולדמן ממרום שנותיו. עברו שואה כל מי שנרצחו, נפצעו, נחטפו, מי שהתעללו בהם. זהו פשע בל-יסולח. לפחות נתן לנו להבין עם מי יש לנו עסק. מנגד, גם חמאס, חיזבאללה, הג'יהאד האיסלאמי ושאר אירגוני הטרור האנטישמיים למדו על בשרם את עוצמת זרוענו. מה שהיה בשואה אסור שיישכח ואסור שיגומד. היינו חסרי אונים לחלוטין. עם הקמת המדינה לא באנו אל המנוחה והמחלה, אבל מצב העם היהודי בארצו, עם כל הקשיים, האיומים, הקורבנות, טוב לאין שיעור ממצב האומה בטרם הוקמה המדינה. בתקופה שכזאת לא קל למוסדות העוסקים בהנצחת השואה להעביר את מסר שליחותם. הרי כולנו הלומים מפשעי החמאס. עם זאת, טוב ש"יד ושם" אינו שוקט על שמריו, מגביר פעילותו, במיוחד בתחומים שלא טיפל בהם עד כה: יצירת מרחבי שיח, הקמת בית האוספים המרשים, ויצרת מיני-תיאטרון, "לגעת בזיכרון", שמטרתו לקרב את בני הדורות הנוכחיים והבאים להכרת השואה, באמצעות הצגות יחיד שמבוססות על קורבנותיה. "אני איש מאמין, מאמין במדינת ישראל, מאמין באלוהים, שיש לי שאלות גדולות אליו, מלבד השאלה: למה?" - כך מסכם גולדמן-גלעד את ההקדמה לספרו. למה קרתה לנו השואה? למה נפל עלינו אסון 7 באוקטובר? - אלה שאלות שילובנו ויבוררו עד סוף הדורות.