משנכנס אדר מרבין לא רק בשמחה אלא גם בצדק פואטי. ואין סמלי מכך שממש ביום שבו נכנס אדר, בשבת שעברה, שבה חל גם ה-1 במרץ למניינם, נעשה מהלך של צדק מוסרי ודתי נעלה בישראל, צדק שמיימי: ביום זה חדלה המדינה מלחלק מתנות חינם למשתמטים משירות הגנת העם ושל מתחמקים משורה של מצוות שבבסיס כולן המצווה לצאת אל החזית להצלת ישראל מיד צר. ולא שהיועמ"שית והבג"ץ שכפו על הפעלת הצדק הפואטי הזה, הפכו לשומרי תורה ומצוות. רחוק מכך, כנראה. אבל משמיים גלגלו שהם יהיו שלוחי דרחמנא לעשיית צדק בישראל, המושתת על העקרון החז"לי: 'כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה". מי שסבור שהוא אישית פטור מחובה זו, אינו יכול לצפות ש'כל ישראל' יהיו עֲרֵבים לגביו. זו מחויבות הדדית, דו-סיטרית. אם אינך מחויב לכלל ישראל, גם כלל ישראל אינו מחויב כלפיך. ולך תסתדר בעצמך. הכל על בסיס הכלל האנושי, היהודי, המוסרי: נתת, קיבלת; לא נתת, לא קיבלת. פשוט להפליא. אפילו תורני להפליא, ברוח מידה כנגד מידה. מה קרה באותה שבת (ובעצם, בפועל מיום א', 2.3.25)? ביום זה נעשה בישראל צדק היסטורי. ביום זה הופעל בישראל העקרון הכל כך מוסרי, שכל המשתמט ממצוות גיוס, לא יזכה בתקציבים וסיבסודים מקופת המדינה, למשל הסיבסוד למעונות שמגיע לכ-2,000 שקל לחודש. לא שירתתָּ את הציבור, הציבור אינו חייב להעניק לך מדי חודש מתנות חינם במכפלות של 2,000 שקל לחודש. ובמילים אחרות: אם הוצאת עצמך מכלל ישראל, תישא בתוצאות (ובהוצאות...). ואל תגידו שיש גם לומדי תורה הראויים לתמיכה מן המדינה, לפחות כמו סטודנטים לומדי סינית. בוודאי שיש. ממש נכון. לומדי תורה ראויים לכל ההטבות והסבסודים. לפחות כמו סטודנט באוניברסיטה. אבל לא ייתכן שבזכות אותם לומדי תורה מעטים, ייהנו ממתנות חינם כל שאר הבטלנים (כך הגדירם באחרונה הרב יצק יוסף כשאיים על הגירתם לחו"ל). יש גבול לטרלול. ומדובר בציבור ענק של בטלנים-משתמטים, שאנו מתבקשים לשאת על גבנו, רק מפני שהתחשק להם לפרוש מן הציבור. על-פי נתונים רשמיים ישנם כ-70,000 חייבי גיוס בציבור החרדי. כולם לומדי תורה? נו, באמת. המחיר שגובה החברה הישראלית מהמשתמטים, כלומר שלילת טובות ההנאה האישיות למיניהן, הוא לא רק עניין של ענישה, בבחינת מידה כנגד מידה, אלא גם מחויב המציאות. עצם הקיום שלנו כאן תלוי בו. מפני שסרבנותם של המשתמטים לצאת מן החממה החמימה למחוזות הקור שמחוצה לה כדי להגן על עם ישראל, והנסיבות החדשות המאלצות תוספת של רבבות מגינים (רק בגבול הצפון, למשל, נדרש צה"ל להכפיל פי ארבעה את נוכחותו להגנת המתיישבים), הן הן, ורק הן, שגרמו לכך שהממשלה החליטה לאשר גיוס של עוד 400 אלף חיילי מילואים בצו 8.

ההפך מהמציאות

מי הם אותם 400 אלף? אלה הם בדיוק אותם מילואימ'ניקים שכבר נשחקו קשות בשירותם לאורך 200 ו-300 ו-400 יום, מאז 7 באוקטובר, בחזיתות עזה והצפון; ושמשפחותיהם נקלעו למשברים משפחתיים עמוקים, בשל ההיעדרות הארוכה של האבא והבעל מן בית; ושעסקיהם קרסו מבלי שיפוצו על מלוא הנזקים, שישפיעו על פרנסתם לטווח הארוך; ושאיבדו לפחות שנת לימודים אחת בדרך אל התואר ואל המקצוע, בשל שירותם הממושך. העסקונה החרדית, שעומדת מאחורי המגמה לבדל את צאן מרעיתה מכלל החברה הישראלית, ולהותירו - יסלחו לי חבריי החרדים - בבורותו, ללא השכלה כללית מינימלית חיונית, וללא יכולת פרנסה מכובדת, באמצעות סחיטת נדבות וטובות הנאה מסוג סבסוד המעונות, היא שדורשת עבורו נדבות ומתנות חינם, כולל סיבסוד למעונות, כדי להחזיקו בבורותו ובעניותו. לא פלא שהעסקונה והתקשורת החרדית מכנים את ההחלטה לנתק את המתחמקים מעטיני סבסוד המעונות וממתנות חינם נוספות, בתואר המכפיש 'גזירת המעונות', שנועד להזכיר גזירות אנטי יהודיות בתולדות ישראל: גזירות אנטיוכוס, גזירת השקאלעס, גזירת הקנטוניסטים וכדומה. אבל זה ממש ההפך מן המציאות. לא בגזירה עסקינן אלא בתיקון גדול. תיקון שמסליל את המשתמטים אפילו למימוש מסמך הכתובה, שהפך בימינו לאות מתה. במסמך חשוב זה, שהעניקו לנשותיהם תחת החופה, הם התחייבו לזון, לפרנס ולכבד את נשותיהם. מי מביניהם מקיים בימינו התחייבות בסיסית זו שכולה מדאורייתא? במקומותינו, למרבה הצער, נתהפכו היוצרות: האישה היא המפרנסת העיקרית, ואילו הבעל ממונה על מחלקת איסוף נדבות וסבסודים למיניהם. ומעל לכל זה: תיקון המעונות ייאלץ את אימוץ פסיקתו הנאורה של מורנו הרמב"ם, מעמודי ההלכה של כל הדורות (שאולי ניבא את זמננו אנו והקדים תרופה למכה): "כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה - הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא... אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם... וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת". ונא לשים לב למיקומה של הלכה זו בידי הרמב"ם עצמו - דווקא בהלכות תלמוד תורה (פרק ג'). ללמדך עד כמה גדול תיקון המעונות. אבל יש שכבר אימצו את דברי הרמב"ם, ויש תקווה לאחריתנו. אחד מהם הוא מענדל ראטה, בנו של האדמו"ר משומרי אמונים, שסיים בימים אלה את הטירונות בחטיבת 'החשמונאים', וסיכם את מעמד ההשבעה המרגש, שהפך בחטיבה ל'אני מצהיר'. הנה תמצית דבריו: "'אני מצהיר', שאגתי ברחבה יחד עם לוחמי החשמונאים. אני מצהיר בכל לב ונפש שהנני מוכן למסור נפשי בשביל עמי ושהנני מחובר בכל נימי נשמתי אל בני עמי ישראל, ויחד איתם אני רוצה לעשות את המסע שלי כל ימי חיי. לאורך הטקס עצמתי עיניי ורטט א-לוהי עבר בי. חשבתי על אותם יהודים שדמיינו לפני מאה שנה על מדינה ליהודים, עם צבא משלה, ושפה משלה. ובתוך מעמקי גלות אירופה, שרו את התקווה שהפיחה בהם את תקוות הדורות. רוח השכינה שרתה בי כאשר שרתי את שירת התקווה יחד עם חברַי. לא היה לי ספק, שכל אבות אבותי בגן עדן, היו עימי. ואין בי כל ספק, שמלאכי מעלה עוסקים בסלילת דרך הגאולה לבני ישראל דרך סיפורה של חטיבת חשמונאים הקדושה". כשיבינו זאת אחינו שהשתמטותם אומנותם, תבוא גאולה לעולם.