מה פתאם ראיינה יונית לוי את נדב ארגמן? מה היה צורך לבזבז דקות ארוכות במהדורת החדשות של ערוץ 12 על ראש השב"כ לשעבר, על חשבון חדשות של ממש? הן את עויינותו לראש הממשלה כבר נידב ארגמן בהפגנות ובראיונות קודמים. מה היה לו לחדש בזו הפעם? אין זאת כי "בא לו" להתראיין, לאחר שנשכח. נראה שהותנה עימו מראש להטיל "פצצה" שתכה הדים. ערוץ 12 הפך מכבר ממדווח חדשות גם לייצרן חדשות. הראיון הארכני עם נדב ארגמן נועד לייצר חדשות ולעורר מחדש את גלי השטנה לראש הממשלה. נדב ארגמן עשה זאת בהצלחה. זו הייתה חזרה על כל מה שהנ"ל השמיע עוד טרם המלחמה. באותם חודשים ראינו אותו בראש מצעד מפגיני קפלן, יד ביד עם שקמה, אינו חוסך שבט לשונו מן הבוס לשעבר כבר בימים ההם, שהובילו ל-7 באוקטובר הארור. אבל אז נזרקה ה"פצצה" המובטחת: אם יעבור ראש הממשלה על החוק, הוא, ראש השב"כ לשעבר, יוציא לאור דברים מתקופת עבודתו עימו. האין בעצם האיום המאפיוזי הזה, אמירה הגובלת בבגידה? בכך מצטרף ארגמן לראשי השב"כ הכושלים: אברהם שלום, שהעליל על ראש הממשלה שמיר בפרשת קו 300; כרמי גיליון שכשל בסיכול רצח ראש הממשלה רבין; והנוכחי, רונן בר, שכשל ב-7 באוקטובר. ערוץ 12 קיבל את שלו. הצליח לו. הכל משיחים בראיון הזה, דנים בו. אפילו המגדפים דרך קבע את הממשלה והעומד בראשה, נאלצו להודות כי אלה מילים שלא היו צריכות להיאמר. מבחינת הערוץ, מה זה חשוב אם עורערה מערכת היחסים החשאית בין ראש הממשלה וראש הארגון החשאי, ואם נפגע ביטחון המדינה? העיקר שהרייטינג המריא. ואכן, הסערה מתלהטת. עד כדי כך שאפילו ראש הממשלה יצא הפעם מגדרו והגיש תלונה למשטרה לחקירה על סחיטה באיומים נגד מי שהיה בעבר ה"לוחש לאוזנו". גם נגד מי שלא לחש לאוזנו השכם בבוקר אותה שבת ארורה. ימים ספורים קודם לכן הגיש תביעה משפטית נגד מי שהיה שר הביטחון והרמטכ"ל, בוגי יעלון, שטען כי נתניהו קיבל לכיסו שלמונים מקטר. היתכן שראש ממשלת ישראל יחשוש מכאן ולהבא מראש השב"כ, יהיה אשר יהיה? התופעה של "מקורבים", "נאמנים", "אנשי סוד", יועצים קרובים, שברגע שסיימו תפקידם, או אפילו הודחו, פוצחים את פיהם, מגלים סודות מדינה ומאיימים - הפכה לנורמה בזוייה. תהא סיבת סיום התפקיד אשר תהא, פרסום מידע מבפנים, שנחשפו לו הפורשים בתקופת שירותם, מסכן את האמון שניתן בהם עתה ובעתיד. הכיצד זה ניר חפץ, שהיה בזמנו שומר הסף של נתניהו, מנופח כולו ברוב חשיבות, חושף בהופעתו הזחוחה על המסך מדי ליל שבת, סיפורים מהתקופה שבה עוד נחשב לאיש אמין ואמון? ולמה להאמין לרפש שהוא שופך בשקיקה על הבוס לשעבר? והוא אינו היחיד. הוא גם אינו היחיד בצוות המתדיינים אצל הצמד אופירה ולוינסון. כמובן, הוא נמצא בצד ה"נכון" של השולחן. הוא ושני המראיינים - ולצידו סודרי או כבל - עושים "דאחקות" לנמרוד אלירן סבח. ארבעה נגד אחד, מזרחי מירוחם, דוברו של השר אמסלם, אשר עוד לפני המלחמה אמר כי "לפני שאני איש מקצוע, אני איש ליכוד שתומך בביבי ואני גאה על כך". אפילו הכריז והפריז: "נתניהו הוא הטוב שבראשי הממשלות". מצבו דומה לזה של תא"ל (מיל') דדי שמחי, אב שכול מעורר כבוד, שמשתתף ביומן ליל שבת. תפקידו - להיות עלה תאנה לפאנל ה"אנטי", ובמיוחד לישראל זיו, שאינו מאפשר לו להשלים משפט. בנושא החטופים, הכואב לכולנו, המרואיינים הם תמיד הלוחמנים שבקרב בני המשפחות, אלה שיחרפו בלי חשבון את בנימין נתניהו. הבולטים בהם הם דני אלגרט ועינב צנגאוקר שזוכים לחשיפה נרחבת בזכות דבריהם המוקצנים נגד הממשלה. הם, יחד עם אנשי תקשורת, פוליטיקאים מהשמאל, שמדברים על "סוף המדינה", "חורבן", "קץ הדמוקרטיה", "מר הפקרה", רק משמחים את חמאס וגורמים להקשחת עמדתו. אלה הם הקולות שהעורכים ששים להשמיע ולגרוף רייטינג נאה. בנימין נתניהו סומך, בצדק, על הרוב השקט התומך בו, שכמעט אינו מושפע מתקשורת עויינת. גם הוא יודע שעשה טעויות מרגיזות, שיש לו אחריות-על על 7 באוקטובר, הגם שהמחדל הוא בבירור של צה"ל והשב"כ. נתניהו מכעיס ליכודניקים רבים בגלל חוק הגיוס, שמאפשר המשך השתמטות החרדים והגדלת התמיכות להם, במקום לצמצמן. אבל יודע לשמור על קור רוח, להתמקד בעיקר. דברים שהוא רואה, הציבור לרוב אינו רואה. מי כמוהו יודע כי המבחן המדיני-צבאי עוד לפנינו, וקודם כל - החזרת 59 החטופים.