שירתה של המשוררת נגה אורנשטיין מזכירה לנו את הכאב שבעולם. כמו ססמוגרף רגיש של כאב היא חשה ומציגה בפנינו את הצער ואת העוולות. לא רק את אלו שלה, שגם הם רבים, אלא את הצער שבעולם בכלל. ויש הרבה. לא תמיד עצרנו לראות. לקרוא בלי להסב את העיניים. ומי היא נגה? המשוררת עצמה מספרת לנו בתחילת הספר. זהו פרולוג חשוב ונוגע ללב: (פרולוג) נֹגַהּ שְׁמָהּ. דְּמוּמָה בְּעוֹלָמָהּ, חֲמַדְמַדָּה, יַלְדָּה לְקוּיַת חֲרָדָה. חוֹלְמָנִית, מַרְדָנִית, מְעַט תִּמְהוֹנִית. אִבְּדָה דְּרָכִים בַּכִּוּוּנִים. כְּחֶלְקֵי תַּצְרֵף הִתְבַּלְבְּלוּ לָהּ מִסְפָּרִים. לֹא הִצְלִיחָה כְּלָל לְדַבֵּר בִּרְגָשׁוֹת. אָהֲבָה אֶת הַגַּלִּים, הַבִּיטְלְס וּפִנְחָס שָׂדֶה, חֶזְיוֹנוֹת יַלְדֵי-פְּרָחִים, חָלְמָה שָׁלוֹם בֵּין הָעַמִּים. עִתִּים צָלְלָה עִם חֲבֵרִים אֶל תּוֹךְ הַמִּמְטָרִים, לָמְדָה לְאַט לִפְתֹּחַ סֶדֶק אֶל שְׂחוֹק וּמִשְׁבָּרִים . כָּתְבָה שִׁירִים. לִטְּפָה בּוֹכִים. אַךְ מָעֲדָה בַּקֶּשֶׁר, בְּפִטְפּוּטִים, בִּשְׂפַת חֻלִּין, וְכָל הַחֲרָדוֹת וְהַפְּחָדִים... אוֹחֶזֶת בְּיַד הַיַּלְדָּה שֶׁאָבְדָה. לנגה שירים אישיים רבים על חוויות כואבות וטראומטיות שחוותה. על התמודדויות ומצבים קשים. שירים נוגעים ומטלטלים. פה בחרתי להתמקד בייחודה של נגה. בשירה החברתית שלה. נושאים חשובים שלא תמיד נמצאים מול עינינו. החיים סוחפים ולמי אין קשיים. אבל חשוב לעצור, לקרוא וללמוד. ורבות העוולות. ועל נשים. נשים שהן מקום טוב לחבוט בו. השיר "אחווה" מספר חלק: אחווה (ע' 61) בְּמָקוֹם בָּעוֹלָם אִשָּׁה שׁוֹאֶבֶת מַיִם, קוֹצֶרֶת חִטָּה, אוֹפָה פַּת לֶחֶם, שָׁדֶיהָ מְזִינִים חָלָב צָחֹר לְתִינוֹקָהּ. אֵין יָד מוּשֶׁטֶת לִקְרָאתָהּ. בְּמָקוֹם בָּעוֹלָם אִשָּׁה סְחוֹרָה נִמְכֶּרֶת לִהְיוֹת זוֹנָה, רֶגֶל גַּסָּה מוֹעֶכֶת נִשְׁמָתָהּ כִּבְדַל, מְכַבָּה נִיצוֹץ אַחֲרוֹן בְּחֵרוּתָהּ. מִתּוֹךְ מִקְדַּשׁ גּוּפָהּ צוֹרַחַת אֶת דָּמָהּ וְהֵד הַצְּעָקָה נִבְלַע בְּהַר הַחִדָּלוֹן. בְּמָקוֹם בָּעוֹלָם אַבָּא טוֹב מַנִּיחַ כַּף יָדוֹ עַל שִׂפְתוֹתֶיהָ שֶׁל בִּתּוֹ הַקְּטַנְטַנָּה וְהִיא נִגְזֶרֶת לְפִסּוֹת שֶׁאַף כַּנְפֵי פֵיוֹת מִיֻמָּנוֹת לֹא מַצְלִיחוֹת לִתְפֹּר וּלְאַחוֹת. הַרְעִידִי לִבּוֹ שֶׁל אֱלֹהִים. הַשְׁמִיעִי זְעָקָה. בְּמָקוֹם בָּעוֹלָם נַעֲרָה נִשֵּׂאת בְּעַל כָּרְחָהּ לְגֶבֶר שֶׁאוֹנֵס תֻּמָּתָהּ. והשיר הנוגע ללב הזה: ההוסטל (ע' 94) הַהוֹסְטֵל מוֹרִיד אֶת עֵרֶךְ הַדִּירוֹת בַּשְּׁכוּנָה. הַשְּׁכֵנִים מְאַרְגְּנִים הַפְגָּנָה בִּדְחִיָּה מְהוּלָה בְּסַקְרָנוּת שֶׁלֹּא נִתָּן לְהַדְחִיקָהּ, יֵשׁ לִמְחוֹת כְּלִמָּה מַכְתִּימָה. קוֹל שֵׂכֶל וּתְבוּנָה מַזְכִּיר אֶת עֵרֶךְ הַשְּׁכוּנָה. בְּעֵינַיִם מֻשְׁפָּלוֹת שָׁבִים הַדַּיָּרִים לִמְעוֹנָם, סוֹחֲטִים פֵּרוֹת-זָהָב, מוֹזְגִים מִיץ תַּפּוּזִים טָרִי, יוֹצְאִים וּמַגִּישִׁים לָנוּ אֶת נָכוּתָם. אָנוּ לוֹגְמִים. ונושא שכל אחד מאתנו יכול לסייע בו ולחזק. צובט ונוגע ללב. צידה לדרך עבורנו המבוגרים וגם הצעירים: המדורה / נגה אורנשטיין סולודר עוֹד מְעַט יַדְלִיקוּ מְדוּרוֹת וְאַף אֶחָד עוֹד לֹא הִזְמִין אוֹתָךְ לַמְּדוּרָה. לִבֵּךְ נִרְעָד כְּמוֹ צִפּוֹר שׁוֹקֶקֶת אֶל הַחֲבוּרָה. יַצִּיתוּ אֶת הָאֵשׁ וְלֹא הֻזְמַנְתְּ. לֵב אֵם נִכְוָה בַּלֶּהָבָה. מֵעֵבֶר לַקְּלָעִים מִיכַל הַתֵּרַפִּיסְטִית (דֵּי חַסְרַת אוֹנִים) בַּסּוֹף הִתְקַשְּׁרָה, הִצְלִיחָה לְהַשִּׂיג לָךְ מְדוּרָה. הִצְטַיַּדְתְּ בִּשְׁתִיָּה וַחֲטִיפִים וְלֹא יָדַעְתְּ עַל כָּל הַטֶּלֶפוֹנִים וְהַשִּׁדּוּלִים. ומה עושים עם הפחדים? בְּעֵינַיִם לֵאוּת חָבַטְתִּי בִּי עַל כָּל הַהַחְמָצוֹת כִּי פּוֹחֶדֶת אֲנִי מִזֶּה וּמִזֶּה וְגַם מִכָּךְ וּמִכָּךְ וְחָבַקְתִּי פְּחָדַי כְּמוֹ הָיוּ תִּנוֹקוֹת. (מתוך "הדרך". ע' 63) .. את העטיפה המיוחדת, הנוגעת ללב עד מאוד, ציירה שירה, בתה המוכשרת של נגה. אם ובתה אוחזות ידיים לתוך מעבה אימתני מעט של ירוק - "כאילו העולם ירוק". מקריאת השירים למדתי שיש בעולם ירוק של צמיחה, תקווה וכוח לשנות, להכיל ולהתחזק.

על המשוררת

אם לשתי בנות, סבתא לנכד. מתגוררת בכפר סבא. עבדה במשך 30 שנה כתרפיסטית ומנהלת מסגרת בחינוך המיוחד. זהו ספרה השלישי של נגה. קדמו לו: "נשימת פרחי הבר", 2016, הוצאת פיוטית, "רחל. רחל" 2021, הוצאת ספרי עיתון 77". הוציאה אלבום מוזיקלי בשם "נשמות תאומות" בשיתוף עם המוזיקאי אלי זמיר. שירים פרי עטה ראו אור בכתבי עת ובאנתולוגיות.