השאלה של דמות השבת הנכונה לישראל אינה פתורה, לא תיפתר כנראה בעתיד הקרוב, ולא בטוח שהיא בכלל פתירה. השבת נעשתה לעניין פוליטי, ולכן דתיים מוכרחים "להגן עליה" וחילונים מוכרחים "להגן על החופש האישי שלהם". לא מפני השבת כמובן, שהיא סתם יום, אדיש לגמרי לפעולותיהם של בני האדם, אלא מפני מי שמינו את עצמם למגיני השבת. הפתרון החברתי הקל ביותר למאבקי השבת המייגעים הוא לקיים ישובים יחסית הומוגניים שיקבעו לעצמם איך הם מקיימים את השבת שלהם. אבל עם הפתרון הזה יש שלוש בעיות:

• הראשונה - ישובים הומוגניים רק מחזקים, ויחזקו עוד יותר, את הנטיות הבדלניות של קבוצות חברתיות בישראל. הן אולי נוחות בחיי היומיום, אבל ייתכן שהן מזיקות לתלכיד המדינתי.

• השנייה - ישובים שיקבעו לעצמם פירושו שהשלטון המרכזי לא יקבע. כלומר, השלטון המרכזי צריך לוותר על כוח, ושלטון מרכזי לא אוהב לוותר על כוח.

• השלישית - כדי שהכנסת תפסיק לנסות לקבוע אם ברמת השרון כן או לא יהיה קניון פתוח ישראל צריכה להיפרד מעוד פיסה של לכידות ממלכתית, ומהחלום הקצת משונה על הדבר המעורפל ששמו "צביון". זה לא ויתור קטן: יש לא מעט ישראלים שהיו רוצים שבמדינת ישראל יתקיים מן "צביון", שמאפיין את כלל שטחי המדינה, ומבחין את תרבותה ומנהגיה מאלה של מדינות אחרות. הם רוצים "צביון יהודי" לכלל המדינה, ובהיעדר אפשרות אחרת מניחים שאת הצביון המדינה יכול לקבוע רק גוף מדינתי - משמע, הכנסת.

הבעיה עם מחוללי הצביון פשוטה: הניסיון לעצב צביון בכלים מדינתיים לעיתים מצליח, לעיתים לא מצליח, ולעיתים די קרובות מצליח לעשות בדיוק את ההפך ממה שהוא מתכוון לעשות - הוא מעצבן אוכלוסיות שונות וגורם להן לרצות להתרחק מכל סממן "צביוני" מהסוג שהמדינה מעוניינת בו. ובמילים פשוטות: אם אתם רוצים שכמה שפחות ישראלים יחגגו את ליל הסדר, נסו להעביר חוק שמחייב ישראלים לקיים את ליל הסדר. כדי להיות רציניים נאמר: לא כל חוק צביוני נכשל. יש דברים שמצליחים. כדי שחוק צביוני יצליח נחוץ שיתקיים לפחות אחד משני תנאים: או שהמדינה מוכנה להשתמש בכוח רב כדי לכפות את החוק. נניח, לשלוח שוטרים שיוודאו שכולם יושבים לשולחן הסדר, ולזרוק לכלא לשלושים שנה את כל מי שלא יושב לשולחן הסדר. מדינה שתנהג כך (ויש לקוות שישראל לעולם לא תנהג כך), אם היא נחושה מספיק, ואם יש לה כוחות שיטור יעילים מספיק, תצליח לכפות צביון. כמו בקוריאה הצפונית. או שהציבור מלכתחילה מזדהה עם הצביון שהמדינה מבקשת לעצב. דוגמה: לא קשה למדינה לקבוע שבערב יום הזיכרון לחללי צה"ל יהיה למדינה צביון מסוים, של ערב יום זיכרון. פאבים יהיו סגורים, לא יתקיימו מופעי בידור, בכיכרות לא יהיו מסיבות. למה המדינה יכולה לעשות זאת? כי הציבור, באופן כללי, מקבל את הטענה שכך צריך להיות. וגם אם יש פה ושם מישהו שמרגיש שהחופש האישי שלו ללכת לרקוד דווקא בערב הזה, כשמאוד מתחשק לו, נפגע - המהלך הצביוני מנצח. אין מי שיילחם על חופש אישי להעלות מופע צחוקים בקומדי קלאב בערב יום הזיכרון. האם המקרה של ביג גלילות עונה על אחד מתנאי הצביון? הוא בודאי לא עונה על התנאי השני, ולכן, גורלו ייקבע באופן הטריוויאלי הבא: אם המדינה תפעל בכוח, הסוחרים יבינו שההכנסות נמוכות והאכיפה מסוכנת להם - הם יפסיקו לקיים מסחר. אם הם, וציבור הקונים, יחליטו להפעיל כוח נגדי, למדינה יהיה קשה לאכוף את המדיניות שלה בלי לעורר כעס ואולי גם לשלם מחיר ציבורי. ואל תאמרו: ממילא גרים שם רק אנשי שמאל, שלממשלה לא אכפת מהם. הליכוד קיבל 16% מהקולות ברמת השרון, ויותר מ-20% בהרצליה. לממשלה יש מה להפסיד במאבקי שבת, גם במקומות כאלה.