תהליכים מסוכנים עוברים על מדינת ישראל והדמוקרטיה שלה בשלושים השנים האחרונות. ממשטר דמוקרטי פרלמנטרי והפרדת רשויות פחות או יותר סבירה, כאשר שלוש רשויות השלטון בולמות ומאזנות זו את זו, הידרדרה ישראל למשטר נטול הבלמים והאיזונים החיוניים. ממצב שבו שלוש רשויות השלטון כיבדו זו את זו והקפידו לא לחדור זו לתחומי סמכותה של זו, עברה ישראל לצורת משטר ללא אח ורע במדינה כלשהי. חולשתן של הרשות המחוקקת ושל הרשות המבצעת יצרה ריק, שאותו ניצלה הרשות השופטת בראשות נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק, והמהפכה המשטרית שהנהיג, ושאת פרי הבאושים שלה - מהפכת "הכל שפיט" - אנו אוכלים עד היום. וכך, משטר חדש בא למדינה: הרשות המחוקקת והרשות המבצעת המוחלשות מצויות בתחתית הפירמידה, והרשות השופטת - בראשה. ובין לבין השתרבבה גם שלוחת הרשות השופטת בתוככי הרשות המבצעת. הלוא היא מערכת הייעוץ המשפטי לממשלה. וכך, בימים טרופים אלה, ובעיצומה של מלחמה איומה, נשלטת ישראל על-ידי שני אנשים שהגיעו למעמדם בדרך לא דרך: השופט יצחק עמית, שהתיישב בכוחניות על כיסא נשיא בית המשפט העליון, וכאשר טענות לאי-סדרים לא נבדקו לעומק טרם כניסתו לתפקיד; והיועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה, שהשר שמינה אותה מתחרט על מינויה ושהשופט אשר גרוניס - יו"ר ועדת האיתור שאישרה אותה - הסתייג ממינויה. וכך, היועמ"שית, שרק באיחור רב התחילה הממשלה בהליכי הדחתה, צברה כוח רב מדי, גם לנוכח הריק הקיים בשורות האופוזיציה. בפועל, הן היא והן גורמים משפטיים אחרים משמשים כחוד החנית של המחנה הרל"ביסטי, שבסיסמת הקרב - ובמצע - שלו יש שלוש מילים בלבד: רק לא ביבי! וכך, היועמ"שית, אילו הייתה נאמנה לתפקידה, הייתה מסבירה לממשלה ולציבור שאין בחוק ועדת חקירה "ממלכתית" ועל כן הלחץ הרל"ביסטי להקמתה של ועדה כזאת הוא נטול בסיס, כמו שגם אין בחוק "שומרי סף", גם אם יש מי שמתיימרים להיות כאלה. וכך, הפרקליטות הבלתי-נבחרת והמנותקת מהמציאות המלחמתית והפוליטית מנהלת משפט נגד ראש ממשלה מכהן, שנבחר באורח דמוקרטי, תוך כדי מלחמה, כאילו ניהול המשפט בימים אלה חשוב יותר מניהול המלחמה. וכך, שעה קצרה אחרי שליחות מדינית חשובה מעבר לים, מצא את עצמו ראש הממשלה באולם בית המשפט, מול שופטים מנותקים ונטולי רגישות והתחשבות. אין צורך להיות משפטן כדי להבין אווירה "משפטית" זו. וכך, במקום לומר שלא "הכל שפיט", נכנסו הממשלה החלשה והעומד בראשה ל"קוראלס" שיצרה הרשות השולטת. אין להתעלם מדבריהם המתלהמים של כמה שרים בלתי-ראויים נגד רשות זו. אבל, אין בכך כדי לגרוע מכך שבית המשפט היה צריך לדחות על הסף את העתירות בעניין הדחתו של ראש השב"כ. הפסטיבל שהתרחש באולם בית המשפט היה נמנע אם ראשי הרשות השופטת היו מנמקים החלטה כזאת בכך שהממשלה פעלה על-פי סמכותה ובתחום אחריותה, ואל לה לרשות השופטת להתערב במה שאיננו עניינה. במקום ההחלטה המתבקשת לפיה לא "הכל שפיט" החליטו שלושת השופטים לכפות על הממשלה והעומד בראשה ועל היועמ"שית ועל ראש השב"כ להמשיך לפעול "ביחד". במילים אחרות, השופטים כפו התמשכות ללא הצדקה של תקופת המעבר ושיתוק של הארגון החיוני כל כך, השב"כ. ועדיין, ראש השב"כ יכול להציל מעט מכבודו ומאחריותו אם יתפטר לאלתר, ויחסוך מכולנו את המציאות הקודרת שאליה נקלעה המדינה. וחשוב עוד לומר: דמעות התנין של המחנה הרל"ביסטי - הנושא את שם הדמוקרטיה לשווא - מאפילות לפי שעה על המציאות שבה הרשות השופטת היא הרשות השולטת, ואילו שתי הרשויות האחרות - על שגיאותיהן הרבות ואנשים רבים בלתי-ראויים בתוכן - הולכות ונחלשות, גם אם ראש הממשלה מוצג כביכול כחזק.