אני אחת מאותם אספנים! אתם מכירים את האנשים שאוספים כל מיני דברים בעלי ערך, אפילו חפצים הנמצאים בצידי דרכים שאולי ישתמשו בהם באחד הימים? והלא הם מצפים שיהיו להם חיים א ר ו כ י ם, כי הם אמורים להשתמש ב כ ל החפצים הנמצאים ברשותם, פוחדים להיות עניים, שחס וחלילה לא יזדקקו לבריות עד סוף ימיהם... כן, כזאת אף אני. בוודאי תחשבו שזו בדיה מה שאני עומדת לספר לכם עתה, אך אני מצאתי שלושה שטיחים גדולים: שניים עומדים ליד שני פחי זבל ועוד אחד, זרוק ליד מקום חנייה שחניתי ומוטל בצד המדרכה בסמוך לגדר. כמובן אספתי את "היתום" למכוניתי. שלושתם גדולים וללא כל פגם! הראשון, סיני יפהפה בצבעים כחול כהה וורוד, שנגנב לי על-ידי שכן שהסכים "לנקות אותו" (בתשלום כמובן), וטען שגנבו אותו ממנו (?). עכשיו אני תובעת אותו לדין. שיספר את הסיפורים שלו לשופט! השטיח השני, אף הוא יפהפה, צבעוני ודק, פרוש על פני כל רצפת חדרי. והשלישי, בצבע כחול כהה, מגודל שיער, שהבטחתי לתת אותו כמתנה למישהי שהכרתי זה מקרוב, שמצבה הכספי לא הכי הכי, כדי שתשמח ותקשט בו את רצפת ביתה. את השניים שלחתי לניקוי במכבסה, מה שבטוח בטוח! פעם אמרתי לבני, אודי: "הלוואי והייתה לי דירה בת עשרה חדרים ולא רק דירה בת שני חדרים קטנים." ואז צחק ואמר: "אימא, האמיני לי, שגם אם יהיו לך עשרה חדרים, תמלאי אותם בבגדים ובספרים שאת קונה בלי סוף, המצטרפים לכל מאות הספרים שיש לך בבית, המונחים במדפים המכסים את כל קירות הבית, כולל הספרים שאת כותבת ומפיצה ב'סטימצקי' וב'צומת ספרים'. אז מוטב שיהיו לך רק שני חדרים לכל אלה". מה אומר לכם, למרות שאודי צודק, הידיעה שיש לי הכל בעולמי הצנוע, חוץ מבעל ומטוס, נותנת לי הרגשה נפלאה! פעם, בילדותי, הייתי אוספת גולות, חרצני משמש, איתם הייתי משחקת ומרוויחה ברוב המקרים. כשגדלתי קצת, אספתי פראסים, כך קראנו להם, עם תמונות של בובות, פרפרים, פרחים, בהם היינו מקשטות את המחברות שלנו, שהיו חצויות לשתיים לרוחב. לא תאמינו, אך עד היום אני מקשטת את מכתביי וגלויותיי בפראסים מקסימים ומעלה את מצב הרוח של מקבליהם. תקופה קצרה אספתי בולים, אך לא הייתה לי סבלנות למיין ולסדרם באלבומים כיאות, והם נמצאים אצלי בתפזורת או על "מעטפות ראשונות" של בולים, שיצאו לשימוש האספנים. ולידיעת הציבור - אף הכרתי אישית את אחד ממעצבי הבולים הידוע בארץ ובעולם, מאיר אשל, שזכה גם בפרסים בינלאומיים על עיצוב בולים ומדליות! אחר כך, הייתי אוספת תמונות של רקדניות בלט עם חברתי דאז, דליה, אשתו של אביגדור קהלני. היינו יושבות שעות ומדברות על כך שבבגרותנו, נהיה רקדניות בלט. הכמיהה להיות גדולה ולרקוד כמו הרקדניות בתמונות הייתה משאת ליבי. כל כך נדנדתי לאימי, עד שיום אחד הלכה איתי, יד ביד, לסטודיו של רינה ניקובה.

הפגישה עם רינה ניקובה

בהפסקה של כיתת הרוקדות, ניגשה אליה אימי בדחילו ורחימו ואמרה לה: "גברת ניקובה, שלום, אני חנה וזאת הבת שלי, שמחה'לה. תראי איזו ילדה יפה יש לי והיא רוצה מ א ד ללמוד לרקוד בלט. אני אלמנה, שעובדת למחייתנו בניקיון בתים, ואין באפשרותי לשלם את מחירם היקר של שיעורי הבלט שלך. אולי תקבלי את שמחה'לה לכיתת הריקוד של תלמידות בגילה, שתדע אף היא לרקוד בלט כמותן, אך ללא תשלום? הבת שלי היא ספורטאית מעולה, יודעת לשמור על קצב ולא קשה יהיה לה להשתלב בכיתת הרוקדות שלך", הוסיפה אימי והתרגשות ניכרה בקולה. רינה ניקובה הביטה בי ומדדה אותי לכל אורכי, הסיתה מבטה לאימי, שהייתה בגובה 1.41 מ', צנועה, לבושה בשמלת "אתא", לרגליה סנדלים תנ"כיות וחפה מכל איפור, הביטה בי שוב ולבסוף אמרה: "בסדר, גברת חנה, אקבל את שמחה'לה שלך ללא כל תשלום, ונראה כיצד היא משתלבת בשיעורים." אני כמעט התעלפתי מרוב אושר ואמי, הסמיקה מהתרגשות ולחצה בכף ידה הסדוקה והקשה את כף ידה הענוגה והרכה של רינה ניקובה. "תודה, גבירתי, תודה", הודתה לה אימא. מאותו יום, הייתי המאושרת שבבנות השכונה והלכתי כל שבוע לשיעורי הבלט. ברבות הימים, נבנה "בית רינה ניקובה" בסוף שנות השישים (1969) וניצב בעמק המצלבה שבשכונת "ניות". רינה ניקובה (1972-1893), הייתה רקדנית בלט, מורה וכוריאוגרפית ידועה ולמעשה נחשבה לחלוצת הבלט הקלאסי בישראל. כתבו עליה שהיא ניהלה את להקת הבלט של האופרה הארצישראלי והקימה את להקת הבלט התימני ואת "הבלט הירושלמי לתנ"ך ולפולקלור", ששילבו בין בלט קלאסי, לצעדים תימניים, והעמידה דורות של רקדנים. (ויקיפדיה). אני לא זוכרת כמה זמן השתתפתי בשיעורי הריקוד של רינה ניקובה, אך זוכרת את העמידה הראשונה, השנייה, השלישית ופירואט... מעודי לא היו לי נעלי בלט ואף לא שמלה לבנה מטול כמו לשאר הבנות, אך באתי לשיעורים, כמו כולן, עם בגד ריקוד שחור ונעליים שחורות שטוחות ורכות שגומי רחב מלמעלה תופס את כף רגל. מעודי לא השתתפתי באף אחת מההופעות של חברותיי לבלט. והן, לא ידעו על היותי יתומה וענייה וחשבו שאני תלמידה חדשה ונהגו בי בחיבה כאחת משלהן.

מלאכים בהרי ירושלים

כדרכי, אני סוטה מהסיפור, כי הסיפורים שלי כולם "בהריון" ו"יולדים" סיפורונים קטנים בדרך, המבקשים אף הם את תשומת ליבי. ובכן, לא תאמינו, אך עד היום, אחת החברות משכונת "נחלת צבי" מקום הולדתי, סיפרה לחברתי בלגלוג, כשנפגשו השתיים במסעדת תיאטרון ירושלים לפני ההצגה: "את רואה אותה?" אמרה והורתה בראשה כלפיי, עת עמדתי ליד דלת הכניסה של התיאטרון ולקחתי את כרטיסנו מידה של מפיצת הכרטיסים: "עד גיל 17 סיפרה לנו שמחה'לה בשכונה, שבאחת המערות בהרי ירושלים, יושבת חבורת מלאכים התופרת תלבושת בלרינה ונעלי בלט קטומות-אף במיוחד עבורה! היא גם מאמינה שהיא מלכה, כי אימא שלה אמרה לה שהיא כזאת מאז שנולדה. חה חה חה, ממש מצחיקה האישה הזאת. מלכה, לא פחות ולא יותר". חברתי הסמיקה ואמרה לבת השכונה המזלזלת: "כל אימא חושבת שהילדים שלה הם מלכים, ואכן, כל אחד מאתנו הוא מלך/ה של אימא שלו, אז למה ללגלג? מה גם ששמחה'לה נראית מלכה." כך אמרה, קמה ממקומה והותירה את המלגלגת סמוקה ופעורת פה. זה מזכיר לי, שאמי המנוחה הייתה אומרת עלי, שאני כמו בלון עם המון דמיון שעף בשמיים, אך החוט שלו תפוס מתחת ל"אבן המציאות" למטה, כדי שלא יעוף לגמרי ויאבד את הדרך. ואכן, בלון החלומות והדמיונות שלי, לא עזב אותי משחר ילדותי ועד עצם היום הזה! אני כבר סבתא רבתא, והבלון מפליג איתי לעולמות רחוקים וקסומים, אך החוט התפוס מתחת לאבן, לא פעם מוריד אותי עם הבלון למציאות האפורה, שצריך להילחם כדי לשרוד בה.

אוספת צעדים

פעם הייתי ספורטאית מעולה! הייתי עולה על הקורה ועושה גלגלון, גשר, דילוגים, שפגאט ומה לא... היום, אני מ מ ש לא אוהבת להתעמל! אפילו לא בחברת בני גילי המתעמלים ביושבם על כיסא. אני מביטה בהם, מקנאה אך לא מזיזה את הישבן (סליחה) ולא מצטרפת אליהם. קשה לי להאמין שהפכתי לכזאת "בטטה", אך מצאתי דבר אחר שאני אוהבת לעשות. אני, האספנית, אוספת היום צעדים! מה זאת אומרת "אוספת צעדים"? מרמה את עצמי ביודעין ומוצאת סיבות ללכת, פשוט ללכת! אם אני צריכה ללכת למכונית, אני הולכת מסביב לבניין ומגיעה לחנייה מאחור, ואז "אוספת" עוד מספר צעדים. אם אני צריכה ללכת למכולת, אני עושה סיבוב מסביב ומגיעה אליה מהצד השני של הרחוב, או אמורה להגיע לסידורים בבנק, מחנה את מכוניתי כמה רחובות רחוק מהמקום וכך "מרמה את עצמי" ואוספת לי צעדים. שמעתי ברדיו מרופאה המטפלת בקשישים, שאנשים מבוגרים לא אוהבים להתעמל. ולכן, ביתר שאת צריך לשדלם להתעמל ואפילו בהתעמלות מתונה שלא דורשת מאמץ רב, המניעה את גופם הזקן, דבר המגביר את חיזוק גופם ושריריהם הרפויים וגם חברה נעימה, המעלה את מצב רוחם. בעשרים השנים שחלפו, העליתי במשקל בהנאה רבה, אך הרגליים מורדות בי וכאילו אומרות: "שמחה'לה, אומנם את אוהבת שוקולד ונהנית מלחם שחור עם חמאה וחלווה, אך לאט לך, זה יתנקם בך כשתהיי זקנה. היום, שאת אוטוטו בת שמונים, את עוד לא זקנה, אבל תתחילי להיות כשתגיעי לגיל תשעים, וחבל להיות זקנה בטרם עת. את צריכה לשמור על הבריאות ועל הנעורים שלך, חבל להפסיד אותם בגלל שוקולד ותאוות מתוקים. השקיעי יותר בירקות ובפירות, שגם הם מתוקים, אך לא מזיקים. ואם בשוקולד חפצה נפשך, שיהיה מריר. הוי, כמה שיחות יש לי עם עצמי בעניין זה, בלי סוף! אך עכשיו, אני שמחה באוסף החדש שלי. אני אוספת צעדים ולאט-לאט הם מתרבים, קצת פה, קצת שם, אבל מניינם הולך ורב ואני שמחה על כך מאד. מעניין מה יהיה האוסף הבא שלי. אספר לכם על כך בבוא העת. ובינתיים, אברך אתכם באיסוף צעדים ובחג אביב שמח!