התצהיר שרונן בר הגיש היום לבג"ץ מכיל מספר טענות חמורות ומטרידות ביחס לשיקול הדעת של רה"מ והמחויבות שלו לערכים דמוקרטיים בסיסיים ולאינטרסים הביטחוניים הלאומיים. אבל טענה אחת שלו בולטת במיוחד: קשה למצוא מילים חריפות מספיק כדי לתאר עד כמה חמורה ההנחיה לכאורה לגוף ביטחון, שנתונה לו הסמכות להפעלת כוח רב כלפי אזרחי המדינה, לציית לראש הממשלה גם אם הנחייתו מנוגדת לצו בית המשפט. קו ההגנה האחרון של כל מדינה דמוקרטית זו מערכת משפט עצמאית ובלתי תלויה, שגורמי הפעלת הכוח ואכיפת החוק מצייתים לה ומכבדים את הפסיקות שלה. ראש הממשלה מבין זאת היטב. הוא יודע היטב כיצד עובדת מערכת דמוקרטית ואף הטיף על כך מעל בימת האו"ם לאורך השנים. לכן ברור שככל שטענת ראש השב"כ נכונה, הרי שאין כאן טעות בהיסח דעת, אלא ניסיון מודע לשנות דרמטית את כללי המשחק המשטריים. ארגון ביטחון פנים עתיר יכולות וסמכויות שכפוף ישירות לרה"מ, בלי ביקורת של בית משפט - הוא המאפיין המובהק ביותר של מדינה אוטוריטרית-על-מלא. לדברים האלה צריך כמובן להתייחס בחומרה, אבל נוצרה כאן גם הזדמנות לבג"ץ: להבהיר בצורה מפורשת, בפסיקה, מהו טיב היחסים בין ראש הממשלה לראש שירות הביטחון. בג"ץ יכול להדגיש שבסמכותו של ראש הממשלה לקבוע מדיניות וסדרי עדיפות, אבל גם להגדיר מהי הפעלה לא חוקית ולא דמוקרטית של שירות הביטחון - כזו שכל ראש שירות בעתיד ידע שהוא חייב לסרב לה.