בימים אלו בתי החולים שלנו עמוסים בפצועי מלחמה, חלקם יצאו משם לחיים עם נכויות קשות מאד. לכן מצער, שפרשת השבוע שלנו אינה מאירה להם פנים. למרבה הצער,
בפרשה "אֱמוֹר" פצועים בגופם הם בבחינת בעלי מום שיש בהם פגמים, ולכן הם פסולים לחוות את חווית העלייה למקום מקודש ולשהות בו ולזבוח זבח.
יש לי שיח כואב עם פרשת "אֱמוֹר", במיוחד עם הכתוב בספר "ויקרא" פר' כ"א, פס' י"ז-כ"א, הפוסל לתמיד כל-איש אשר-בו מום מליטול חלק בחוויה דתית, ככתוב: "לֹא יִקְרב אִישׁ-עִוֵּר אוֹ פִּסֵּחַ ...כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בּוֹ שֶׁבֶר רֶגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד אוֹ גִּבֵּן אוֹ דַּק אוֹ תַּבְלוּל בְּעֵינוֹ...כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְִריב...אֶת לֶחֶם אֱלֹהָיו ..."
קשה לי לקבל, שאדם שסיכן את חייו ולחם להגנת ארצו, והיום הוא קטוע רגל או קטוע יד, הוא פסול לספוג ולחוות את החוויה הדתית המרגשת של שהות במקום הקדוש, שאלוהים בחר לשכן שמו שם, בבית המקדש.
אני מתייחס לפרשת "אֱמוֹר" בסימן אירועי הימים האלו. מאז אימת אוקטובר 2023 החברה הישראלית נקלעה למשבר כמוהו לא חוותה מיום הקמת המדינה. שסע מעמיק קורע את החברה שלנו הנתונה במציאות חיים מדממת. כל יום ממסגרים במודעות אבל קודרות שמות של עלומים נקיים ויפים, שביקשו לחיות בארץ הזו, אך מלחמת נקם עלתה על שרטון דמים, הגובה מאתנו מחירי חיים של יקירינו. לכן קשה עלי האמירה
"כִּי כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו." (שם, פס'י"ז)
המום אינו בחירה של האדם. המום נכפה על האדם. עלינו לכבד אדם בעל מום ולהעניק לו את מלוא הסיוע לחוות את החוויה הדתית בבית המקדש, במיוחד אם חוויה זו היא משאת נפשו. אין הצדקה להתייחס למומו של אדם כפגם שיש להסתייג ממנו. מצער אותי לקרוא בספר היקר לי המוצא פגם בבעל מום ושולל ממנו זכות לחוות חוויה דתית.
במציאות החיים המדממת אותה אנחנו חווים, אני מביע משאלה, שהמצפן החברתי של ספר הספרים ינחה אותנו וינווט את דרכנו. חשוב שגם בעיצומם של ימים קשים מנשוא הפוקדים אותנו יופנה המבט של מנווטי המדיניות לעבר התביעות המוסריות והערכיות איתם נפגשנו בשבוע שעבר בפרשת "קדושים" - "וְכִי יָגוֹר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תּוֹנוּ אוֹתוֹ, כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְְכֶם, ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים... לא תעשו עוול במשפט...". ( ויקרא, פר' י"ט, פס' ל"ד-ל"ה)
השיח הכואב שלי נובע מכך, שבספר המוביל אותנו לפסגות מוסריות ולעולם נעלה של ערכים חברתיים אנחנו פוגשים אמירה, שקשה לְמַקְּמָה בגבהי הסולם הערכי המוסרי עליו חייבת להיות מושתתת כל חברה. מצער, שבספר המפגיש אותנו עם דפוסים חברתיים של ערבות הדדית, צדק ושוויון, נתקלנו בעוינות לבעלי מום.
מצערת פסילת הכוהן לכהן בקודש, אם נמצא בו מום גופני כמו שבר יד או רגל. (שם, פר' כ"א, פס' ט"ו-כ"ג).
יש היום בתוכנו בעלי מום גופני קשה מפגיעה של חמאס וחיזבאלה הרצחניים, הראויים לשאת בתפקידי הנהגה רוחנית, ומצער שמצבם יתקל בפסוק הקורא לפסילתם. קשה לגשר בין האמירה
"וּבְקָצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְּכַלֶּה פְּאת שַׁדְךָ בְּקָצְרְךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְּלַקֵּט - לָעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזוֹב אוֹתָם " ובין האמירה: "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם, אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִּסֵּחַ... אוֹ שֶׁבֶר רֶגֶל אוֹ שֶׁבֶר יַד, אוֹ גִּבֵּן אוֹ דַּק... לֹא יָבוֹא אֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ, כִּי מוּם בּוֹ, וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי ...". לא מובן מדוע הם מחללים את המקדש. אדם לא בחר להיוולד פִסֵּחַ או גִבֵּן. אין הצדקה לראות במומו פגיעה בעבודת הקודש בבית המקדש.
קשה לקבל את הפרשנות המצדיקה את האיסור, כמו פרשנותו של אברבנאל, הטוען שאסור להפקיד את עבודת המקדש בידי מי שעלול לגרום לזלזול של הציבור בעבודת הקודש עקב מראהו, ובעקיפין לזילות במעמדו של הקדוש ברוך הוא.