סקרים שערכנו במכון הישראלי לדמוקרטיה מראים בעקביות: רוב הציבור מתנגד לחידוש ההתיישבות בעזה או לממשל צבאי. אם זו לא המטרה - אין סיבה להישאר במבוי הסתום הנוכחי. אנחנו שולטים ברוב הרצועה, אך לא מעוניינים לשלוט בשני מיליון אזרחים וממילא גם לא יכולים לפעול בחופשיות מחשש לחיי החטופים. בסופו של דבר, במצב הנוכחי אין יעד צבאי ברור שהמשך הלחימה יכול להשיג.
הפסקת אש לא אומרת שאנחנו סוגרים את הצבא ומורידים את העיניים מהכדור: צה"ל וגופי המודיעין ימשיכו לעקוב אחרי חמאס, אבל את המיטוט שלו צריך לעשות עכשיו באמצעים אחרים. יש היום לישראל מנופי לחץ מצוינים. אפשר לתת תמריצים לגורמים אחרים להשיג שיתופי פעולה אזוריים, ולפעול בתיאום עם ארה"ב כדי לבודד את חמאס.
ככל שהלחימה נמשכת, אנחנו מסכנים את חיי החטופים ואת חיילי צה"ל, ממשיכים לשלם על השחיקה במעמדה הבינלאומי של ישראל ולא יכולים לקדם את האינטרסים האזוריים שלנו: נורמליזציה היסטורית עם סעודיה, שינוי אופי היחסים עם סוריה ולבנון, הקמת ציר מדינות פרגמטיות במזרח התיכון. ריסקנו את חמאס, עכשיו צריך להשלים את העבודה באמצעים מדיניים. להכריז על הפסקת אש ולהתמקד במהלכים שמקדמים את הביטחון, את המעמד האזורי שלנו ואת השבת החטופים.