ד"ר מאיה ליפשיץ, החוגגת החודש יום הולדת 80, אינה עוד סיפור עלייה שגרתי; חייה, הרוויים תחנות דרמטיות, מעידים על נחישות, על יכולת הסתגלות יוצאת דופן ועל אהבה עמוקה למדינה, שבה בחרה כבית. מִטולה (טולה - עיירה ברוסיה) ועד צור יגאל שבישראל, היא עברה מסע -חיים שעיצב לא רק אותה, אלא גם את משפחתה המורחבת, שכולה פעילה בתחום הרפואה.

"ישראל בכלל לא הופיעה במפה שהייתה לנו בבית"

ליפשיץ נולדה באוקראינה, בעיר קטנה בשם קרולוביץ, ולמדה רפואה באוניברסיטת קורסק שברוסיה יחד עם אדי, בעלה, שלמד גם הוא רפואה, והתמחה בפסיכיאטרייה. "שם זה מאוד קשה להתקבל לאוניברסיטה", היא מספרת, רמז לקשיים שעמדו בפני יהודים. היא אומנם סיימה את בית-הספר עם מדליית זהב ואת האוניברסיטה סיימה בהצטיינות, אך אחיו של בעלה לא הצליח לעבור את אחת הבחינות, ו"זרקו אותו מהאוניברסיטה רק בגלל שהוא יהודי". אף שהוריה והסבים שלה, שחיו באוקראינה, היו דתיים שומרי מצוות ושמרו שבת וחגים יהודיים, וגם היו ברשותם ספרי קודש יקרים, (הם היו מצופים זהב), לא דובר על נושא העלייה לישראל באופן גלוי. "סבא שלי, לייזר, וסבתא שלי, חיה, היו אומרים כל יום: 'בשנה הבאה בירושלים', אך לא היה מדובר בכלל על לעלות לארץ." ידיעותיהם על ישראל היו אפסיות: "שום-כלום... ישראל בכלל לא הופיעה במפה, שהייתה לנו בבית".

"עקב היותם יהודים, נתנו לילדים ציונים נמוכים, כדי לא לאפשר להם קידום"

המעמד הכלכלי של משפחת ליפשיץ ברוסיה היה גבוה מאוד. "אנחנו חיינו ברמה גבוהה מבחינה כלכלית... שימשנו כמנהלי-מחלקות בבתי-חולים." חייהם היו נוחים: הייתה להם מכונית, "דאצ'ה" (בית בכפר) ודירת ארבעה חדרים. "לא היה חסר דבר." ובכל-זאת, בשנת 1991, כשהחלה ברית-המועצות להתפורר, ו"כשגורבצ'וב בא ופתחו את השערים", החליטה משפחת ליפשיץ לעלות לישראל. הסיבה העיקרית לעלייה לא הייתה כלכלית, אלא חברתית וחינוכית - "בשל הסביבה של הילדים", היא מציינת. "היו סביבנו המון נרקומנים ואלכוהוליסטים." בעלה, כמנהל מחלקה של אלכוהוליסטים ונרקומנים, ראה את פגעי החברה הרוסית מקרוב. הילדים, ליאוניד ואנה, בני 21 ו-24, למדו רפואה ברוסיה, אך היה קשה יותר ויותר ליהודים להתקבל לאוניברסיטאות, גם לתלמידים מצטיינים. "שלוש שנים לקחתי מורים פרטיים לכל אחד בכל מקצוע שבו היה צריך לעשות בחינה. הם היו מוכנים לכול, אך בסופו-של-דבר, עקב היותם יהודים, נתנו להם ציונים נמוכים כדי לא לאפשר להם קידום."

"פסיכיאטר צריך לדבר בשפה של המטופל... זה קשה מאוד, ולכן נאלצתי לעבוד בכל העבודות הפיזיות... בלי בושה."

המעבר לארץ היה חד שכן המשפחה, שחייתה ברוסיה ברווחה, יכלה לקחת עימה רק 100 דולרים לאדם. "כל החסכונות שלנו - הכל נשאר ברוסיה." בקונסוליה הישראלית אף ניסו להניא אותם מהתהליך: "מה אתם תעשו שם? אתם תהיו מטאטאי-רחובות!", אך האופי שלהם וההבנה ש"אף ישראלי לא חייב לנו כלום", דחפו אותם קדימה. ההתאקלמות בארץ לא הייתה קלה; ליפשיץ ובעלה, רופאים מנוסים, נאלצו להתחיל מאפס. היא עבדה כרופאת משפחה 21 שנה בקופת-חולים הכללית בהרצליה, אך תהליך קבלת הרישיון היה כרוך ב"הסתכלות על הרפואה הישראלית" בבית-חולים. היא עברה תקופת הסתגלות בבית החולים מאיר בכפר-סבא, שם הכירה את פרופסור מוטי רביד, שאותו היא מכנה "גאון". בעלה, הפסיכיאטר, התקשה עוד יותר בשל מחסום השפה. "פסיכיאטר צריך לדבר בשפה של המטופל... זה קשה מאוד", הוא מסביר. הוא נאלץ לעבוד "בכל העבודות הפיזיות... בלי בושה." ילדיהם, על-אף שהיו תלמידים מצטיינים לרפואה ברוסיה, לא זכו להכרה בישראל. בנם סיים ארבע שנות רפואה, אך "פה לא הכירו לו בלימודיו ברוסיה", והוא נאלץ לעשות מבחן פסיכומטרי. כיום הוא אח בדיאליזה, וביתם היא אחות אפידמיולוגית במשרד-הבריאות. "כל המשפחה ברפואה".

"אנשים, שעזבו את המרפאה עקב מוצאי, באו אליי ואמרו: 'דוקטור ליפשיץ, סליחה, אנחנו היינו כאן... ועזבנו. אַת תקבלי אותנו בחזרה?׳." ד"ר ליפשיץ מוסיפה לספר על קשיי הקליטה הראשוניים כ"עולה חדשה המדברת בקושי עברית, עם מבטא." היא מעידה, כי בתחילה היו אנשים שעזבו את מרפאתה עקב מוצאה, אך כעבור זמן "הם באו אליי ואמרו: 'דוקטור ליפשיץ, סליחה, אנחנו היינו כאן... ועזבנו. את תקבלי אותנו בחזרה?׳." והיא קיבלה אותם. בניגוד לתחושות קשות של עולים אחרים מאותה התקופה, היא באופן אישי לא הרגישה אפליה, או קיפוח. היא מדגישה, כי "זה היה אולי בזכות אישיותי, או בשל מעמדי כרופאה, או אולי בזכות הסביבה הקרובה שאליה השתייכתי." היא מעידה על עזרה רבה, שהיא עצמה נותנת לחברים, שאינם יודעים עברית, ומשמשת להם מתורגמנית אל מול הרשויות. על הרפואה הישראלית היא אומרת בגלוי: "אני גאה ברפואה פה. היא מתקדמת." היא מתארת את ההלם החיובי, שחוותה מרמת הפרופסורים ומרמת הטכנולוגיה כאן לעומת העבודה ברוסיה, שבה "רופא הוא עם עצמו בלבד! אין לו עם מי להתייעץ."

"אני סבתא מסורה, שמכינה לכל נכד את המאכלים האהובים עליו, ומלווה אותם בפעילויות שונות" המשפחה היא נדבך מרכזי בחייה של ליפשיץ. יש לה שבעה נכדים ונין. היא מקפידה לדבר רוסית עם נכדיה ועם נינה מתוך אמונה, ש"כל שפה היא אוצר." נכדיה "הם ישראלים לכל דבר. נכדי ה׳קטן׳, עידן ליפשיץ, עשה עבודת שורשים מכובדת על אודות משפחתנו. אני סבתא מסורה, שמכינה לכל נכד את המאכלים האהובים עליו, ומלווה אותם בפעילויות שונות." והיא מוסיפה בחיוך: "הנכדים אומרים, שאני סבתא מצוינת".