העיתונאי אביעד גליקמן, הפרשן המשפטי של ערוץ 13, תועד דוחף אדם אחר בבית המשפט. לא אכנס להיבט הראייתי, כי על-מנת להיכנס אליו נחוצות ראיות הצדדים, כולל גרסתו של גליקמן לאירוע, וכאן, במסגרת הדיון הקצר שלנו, אנו מתבקשים לקבל החלטה אם לגיטימי בכלל לאסוף ראייה מרכזית, שהיא כאמור גרסתו של גליקמן. איננו רוצים לראות עיתונאים העומדים בתור לחקירה. היום ייחקרו עיתונאים משמאל, מחר ייחקרו עיתונאים מהימין. חקירת עיתונאי שאיננה עומדת בכללים פוגעת בחופש הביטוי ובחופש העיתונות ולכן נכתבו כללים ברורים בקשר אליה. בואו נבדוק את המקרה של גליקמן.

קטרגייט נישט (קטר לא הולך)

נתחיל מזה שאך שלפני חודשים ספורים נחקרו מספר עיתונאים בפרשה המכונה קטרגייט, אשר בטוח שיש בה קטר מעשן, אך לגמרי לא בטוח שיש בה גייט, אני דווקא סבור שהשם הראוי לה הוא קטרגייט נישט. אחד מהעיתונאים הנחקרים, עורך ג'רוסלם פוסט, אפילו נעצר. אביעד גליקמן עצמו סיקר את הפרשה, את הסיכום שלו מצאתי ברשת 13. אין שם אף מילת ביקורת על החקירות והמעצרים, לכן אני בטוח שהרעש שעושה השמאל על חקירת גליקמן לא מתאים לגליקמן עצמו. אני בטוח שכאזרח נאמן, פרשן משפטי מוביל, הפרשן המוביל של פרקליטות המדינה והיעוץ המשפטי לממשלה, פרשן אשר משפט צדק הוא האבן למראשותיו, הכוח שבמותניו, הרוח שבמפרשיו, המוזה שבהגיגיו, הניגון שבתפילותיו, המעשר שביבוליו, ויותר מכל הנר לרגליו, הוא יודע שעדותו חיונית, וברור לו ולי שיתייצב לחקירה ללא כל היסוס. האם חקירתו לגיטימית? האם יש בסיס ליללות השמאל לגבי הלגיטימיות של החקירה? לא, אין בסיס, אין שמץ שמצו של בסיס.

נוהל חקירת עיתונאים

הנוהל הרלוונטי לנושא הוא נוהל אח"מ. כבר מהסעיף הראשון אנו רואים שתכלית הנוהל, הדנ"א שלו, היא הגנה על מקורות עיתונאיים על-פי החלטה חיונית שקיבל בית המשפט העליון לפני 40 שנה בעניין ציטרין. ומה החשיבות הגדולה כל כך של הגנה על העיתונות מכוח הלכת בית המשפט? החשיבות היא בכך שהחוק בישראל לא מעניק חיסיון למקורות עיתונאיים, ופסק דין ציטרין השלים את הפער הזה בכך שקבע חסינות כמעט מוחלטת להסגרת מקורות על-ידי עיתונאים בחקירות בכלל וחקירות משטרה בפרט ומאפשר [כולל בהלכות משלימות] אך ורק לבית המשפט, ובמקרי קצה בלבד שהותוו בפסיקה, לאכוף על עיתונאים לחשוף את מקורותיהם. הלכת ציטרין היא מתנה, קרן אור לאזרחי ישראל ולאנושות כולה, והיא כאמור שורש הדנ"א של נוהל ראש אח"מ לעיל. הנוהל לעיל מחייב אישור של גורם בכיר בפרקליטות לפני חקירת עיתונאי, בתנאים המוגדרים בנוהל, בואו נראה אם החובה הזו חלה גם במקרה של גליקמן.

התשובה ברורה - לא חלה חובה להיוועץ עם הפרקליטות!

סעיף 3 בנוהל קובע: א. נוהל זה חל במקרים בהם נדרשת חקירת עיתונאי בנושא הנוגע לליבת עבודתו העיתונאית, וזאת בשל החשש כי עלולה לעלות סוגיית החיסיון העיתונאי. בנוסף הנוהל חל במקרים רגישים באמור בסעיף קטן ב גם במקרים בהם אין מדובר בעבירה הנוגעת לשירותו המקצועי של העיתונאי.

ב. מקום בו נחקר עיתונאי בקשר לעבירה שאינה קשורה לשירותו המקצועי, לא חלה תכלית הנוהל, ולא נדרש אישור לחקירה. עם זאת, יש ליידע את ר' אח"מ, בטרם חקירת עיתונאי, מקום בו קיימת רגישות, כגון מקרים בהם יש עניין ציבורי או שהעיתונאי הנחקר עובד בכלי תקשורת בעל תפוצה רחבה. סבר ר' אח"מ כי מדובר במקרה המעורר רגישות מיוחדת, יתייעץ בעניין מבעוד מועד עם המשנה לפרקליט המדינה (תפקידים מיוחדים). ובמקרה שלנו, מקרה של חשש לאלימות, חשש לתקיפה, ואשר ודאי לא קשור לליבת העבודה המקצועית של העיתונאי, ודאי שאין לחשש הזה כל קשר עם גילוי מקורות. "הרגישות הציבורית" היא פיקטיבית כי ערוץ 13 וכל עיתונאי השמאל מגינים על הגונדה שלהם בכל דרך אפשרית כולל בדמעות של תנין כאשר חייב להיות ברור להם שקולגה החשוד בתקיפה חייב להחקר. יהיו הסבריו וראיותיו טובים ילך לדרכו, יהיו הסבריו וראיותיו כושלים, יעמוד לדין ויישא בעונש.

השוואה בין חסינות עיתונאית לחסינות חברי הכנסת

נוהל אח"מ יוצר סביב עיתונאים הילה של חסינות מפני חקירות משטרה בנושאים מסוימים, חסינות אשר איננה מעוגנת בחוק. בואו נראה מה קבע בית המשפט העליון בנושא חסינות חברי הכנסת, אשר בניגוד לחסינות של העיתונאים, מגובה כדת וכדין בחוק, ויש בו לצערנו ניסיון פסיקתי עשיר. חסינות חברי הכנסת וחסינות עיתונאית אינן זהות, הן מגינות על ערכים דומים אך לא זהים, ויש בהן עקרונות דומים, אשר המרכזי שבהם הוא האבחנה אם העבירה לכאורה נעשתה במסגרת התפקיד. הרבה דיבר בית המשפט העליון על חבר הכנסת במילוי תפקידו ולכן החסינות חלה על כל היבטיה. כמו-כן על מקרים בהם היא חלה רק באופן חלקי, כי לא פעל במסגרת מילוי תפקידו. יש הסכמה שבעניין של אמירות (להוציא אמירות הנוגדות את החוק באורח קיצוני) יש לחבר הכנסת חסינות, אך במקרים של מעשים, כמו עניין ההצבעות הכפולות (עניין גורולבסקי), כמו עניינו של אותו חבר כנסת אשר הוציא ללא בקשת רשות ממחסני הכנסת חלק של מכונת הצבעה על-מנת להוכיח משהו שרצה להוכיח, שם נפעיל את מבחן "מתחם הסיכון הטבעי". מבחן זה מניח שפעילותו החוקית של חבר הכנסת יוצרת אפשרויות של גלישה לביצועה הבלתי ראוי והבלתי חוקי של הפעילות. גלישה זו תזכה לחסינות עניינית אך ורק באותם מקרים שבהם הפעולה הבלתי חוקית נופלת לגדר מתחם הסיכון שהפעילות החוקית כחבר-כנסת יוצרת מטבעה. אם נגזור גזירה שווה בין החסינות העיתונאית לבין חסינות חברי הכנסת, נשאל עצמו האם תקיפה אלימה לכאורה תוך כדי ביצוע עבודתו של עיתונאי, נופלת לתוך גדר "מתחם הסיכון שפעילות של עיתונאי יוצרת" והתשובה היא לא, ודאי שלא, לפחות לא לפני שגרסתו של העיתונאי נשמעת, כי עיתונאי לא זקוק לידיים שלו על-מנת לעשות עבודתו נאמנה, למעט אם מדובר למשל בהגנה עצמית, אך לשם כך כאמור נחוצה גרסת גליקמן בפרשה.

ולסיכום

איש אינו טוען שגליקמן אשם בתקיפה. הסרטונים לכשעצמם אינם אומרים די על הפרשה הזו. באותה מידה אין איש יכול לומר שהוא לא אשם. על גליקמן וחבורת "מעריצי שלטון החוק", לשתף פעולה ולמסור גרסה במשטרה, פן יוכיחו בפעם המי יודע כמה שהם "עריצי שלטון החוק" בלבד.