בני הנוער המעשירים את חיינו בדפי הקובץ הזה מעניקים לנו פעימות רוח של תקווה. כך כותבת נועם פקש:

"וְגַם כְּשֶׁחֶרֶב וּבַרְזֶל אוֹתָנוּ אוֹפְפִים

וְהֵם לֹא חוֹזְרִים וְהֶחֳדָשִׁים חוֹלְפִים

צָרִיךְ לְהִשָּׁאֵר חֲזָקִים וּמְאֻחָדִים

וְלִדְאֹג לַעֲתִיד הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים".

לפתע, הלב של הקורא מבין, שהיצירה של ילדי החלום הממלאים ספר זה מסמנת לנו שביל מעורר השראה. באמצעות החיפוש של הנערים הכותבים אנו נחשפים לעולמות פלאיים, שמבשרים לנו מציאות אחרת, לא רוע ולא ייאוש: עולם השירה המופלא הוא עולם שובה לב, זו שְׂפת המרפא. כך כותבת שיר גולדשטיין:

"הַנְּשִׁימָה הָאֲרֻכָּה עִם הָרֵיחַ שֶׁל הַבַּיִת,

הַתְּחוּשָׁה הָרִגְעִית וְהַנְּעִימָה..

יֵשׁ אֲנָשִׁים הַמְּכַנִּים אוֹתָהּ שְׁקִיעָה,

אֲנִי מְכַנָּה אוֹתָהּ נֶחָמָה".

ויש כותבים שיודעים לפסוע בשבילי האגדה כדי לדלות ניצוצות של חסד. קחו לדוגמה את הסיפור של עילַי אלדן 'מפת המסתורין'. אם חשבתם, שהדור הזה של הקוראים אינו יודע להתכתב עם עולם האגדה - מתברר שטעיתם. תראו כיצד כותב עילַי - ותרגישו את השאיפה לשאוב מזור ותקווה מן התשוקה לגילוי הרבדים הנסתרים.

"המפה הובילה אותה אל היער העתיק שמאחורי ההר, מקום שלא העזה להתקרב אליו לפני כן....אך היא המשיכה ללכת, מתמסרת לסקרנות ולתשוקת הגילוי".

קחו נשימה ותרגישו את היופי במילים בשיר הבא של רבקה לדרמן:

"וּלְפֶתַע, עוֹלִים כּוֹכָבִים, אֵלַי הֵם קוֹרְצִים, מַזְכִּירִים מַלְאָכִים מִן הַדֶּרֶךְ.

אֵיךְ גָּרְמוּ לִי לָקוּם בִּרְגָעִים אֲבוּדִים, אֵיךְ עָזְרוּ לִי לַחְבֹּשׁ אֶת הַבֶּרֶךְ".

שיר קסום זה ושירים אחרים בקובץ חושפים שורות פלאיות, שחיכו בנו מילדות, שירים שקראנו והנה אנו רואים כמה היה בהם ניצוץ מיוחד, אור שהאיר את נפשנו. שמטהר אותנו. הכל חוזר. השורות שציטטתי למעלה, מחזקות בנו את התחושה, ששורות השירים הם סוג של תפילה - והדרך שלהן לחלחל ללבבות היא פתקי קמעות, רוח זכה של טוב וטוהר. את האמת חשים מיד: הנוער לא מאס בכתיבה ובקריאה, ולא נתן לאינטרנט ולבינה המלאכותית לקחת ממנו את חדוות היצירה האמיתית. התוצרת היפה ביצירות של קובץ זה מעידה שיש בדור הצעיר אהבה למילים. הלב מתרחב, רואים את האור. ליאם טליאס יודע, כמה קשה מסכת החיים של הנתונים בשֶבי, והוא מתאר במילים שיש בהן הזדהות ואהבה את השביל אל הנחמה והמזור - וכמה קשה הציפייה הזאת:

"יושב על הגדר ורואה עולם שלא יחזור,

מביט לשמיים ורואה כוכבים שעוצרים אותך בגדול.

רוצה לחזור לפעם שהיינו מאושרים,

מחכה רק לך, שהעולם יהיה לי שוב ורוד.

רוצה לחזור,

ואת לא פה".

שירה לביא יודעת לתאר מסכת של התחזקות וריפוי - היא מתארת חבלי ייסורים של חברתה נעמה - והנה מילים שיש בהן כוח לרפא:

'נעמה למדה, שהכוח של התמיכה כמו שחבריה נתנו לה יכול לנצח הכול, ושכל אחד יכול להיות גיבור, גם כשמתמודדים עם הקשיים הגדולים ביותר'.

לילה אֶליס יודעת להמריא מעבר למציאות האפורה הנוטלת מאיתנו תקווה ואמונה, היצירה סוחפת אותנו לחיים האמיתיים:

"זה לא אותו חלון ישן, זה חלון המציאות: ממנו לא ניבטת הפנטזיה היפה שהחלון בחדר ילדותי שיקף לי. הבוקר אוזני לא שומעות את קריאות הציפורים. היום, החיים קוראים לי".

בשנים האחרונות, היינו עדים לקריסת כוחה של השירה, לנהירה אחרי פלאי הטכנולוגיה והגאדג'טים, ובא הספר הזה ומוכיח אחרת: יש נוער שמאמין במילים, באור. שירי הקובץ היפה הזה של הזוכים בתחרות היצירות מחזירים לקוראים את התחושה, כמה העולם חסר שירה. כל טקס מעיד על הגב שיֵש ליוזמת התחרות: הורי הנערים מגיעים נרגשים לא פחות מילדיהם. הטקס מקבל עוצמה כאשר ראש העיר חולון שי קינן וסגניתו רותי קרן וראשי מחלקות בעירייה - כולם מגיעים לתת רוח מעודדת במפרשי היוצרים, וזו ספינת דגל אמיתית.

התימוכין מעולם הסִפרות ניצב איתן - במשך שנים הענקנו ליהודית מליק שירן חסות רוחנית אדירה, כשהיינו יושבי ראש של אגודת הסופרים העברים. בלפור חקק כיושב-ראש והרצל חקק בקדנציות שלו כיו"ר - שנינו ניצבנו כחומה חזקה והיינו לעֵזר. במצגת שמופיעה בַּטקס לומדים הצופים לדעת, שבמשך שנים סייענו ליהודית בבניית המפעל הזה, בסדנאות לבחירת היוצרים, בטקס עצמו. התחרות היא קודש לזכר משפחת מליק. הקובץ הוא החותמת המעידה על ניצחון הרוח. שיר ועוד שיר - והמבחר הזה שיהודית מליק שירן בנתה מן הן החומרים שנשלחו לתחרות הכתיבה לנוער הוא מלא אור וקסם. כל זה מחלחל ללבבות של הקוראים. רואים, שיש מתחת למציאות ניצוץ מיוחד, אור שמאיר את נפשנו. שמטהר אותנו. [הטקס הונצח באתר מיוחד] המסר הגדול מנצֵח: עולם הרוח והכתיבה הוא הסגולה למרפא. שירים רבים הם שירי תפילה - ואלה אכן פורצים את גדרי החומר. דרך הגאולה היא היכולת לפרוץ, להוכיח 'בגדול', שהנפש היוצרת בוראת עולמות של חסד ושל תקווה.