לדברי לוין, "אין להדחת היועצת שום קשר למשפט רה"מ." האומנם? בהמשך ההצהרה שהשמיע לאחר החלטת הממשלה להדיח את גלי בהרב, הוא עצר ולא יסף. אפילו מילה אחת על כך לא אמר. סוג של רות-סוף, ותקתוק הניתוק. כנראה שהתבלבל, או אולי איבד את המסר שהיה כתוב על פתקית שקיבל, או משהו חיצוני שהסתחרר בתוכו, כמו למשל כלב נובח, חתול מילל, או עכבר צווח, או אולי ריח סיגר שנישא באוויר מאי שם. אין מילה על כך לאורך כל הדרך. הממשלה הגיעה לקו האדום שלה. "לא יכול להיות שבית המשפט יקבע לממשלה מי יהיה היועץ", חתם את דברו.
מדינת ישראל הגיעה לקו השחור שלה, ולוין והממשלה דוחפים אותה בכל כוחם לתהום. הצלחתם, או יותר נכון הצלחתו, תהפוך אותנו לאבודים. אם היום יש עוד איזו שהיא תקווה, שחונה בינתיים בכניסה לחדרי בית המשפט העליון, בתקווה שתתפרץ ותשמיד כל חלקה רעיונית מוטרפת זו, אזי גם ההפך הגמור יכול לקרות, ואנחנו נהייה הקורבנות.
הכול מונח היום על כתפיו של אייל זמיר. לא מתוך חולשה, אלא מגועל של מפקד שמביט שוב ושוב באותו שדה קרב, ומבין שהוא משתנה רק בשמות הקוד והמספרים. לא ביעדים, ולבטח לא בתוצאה. הפעם הוא בחר לומר את האמת בפה מלא: אי-אפשר לנצח אידיאולוגיה.
אי-אפשר להביס רעיון שמתדלק את עצמו משנאה, מעוני, או מהבטחות של גן עדן אחרי המוות. אי-אפשר להכות שוב ושוב באותו מקום, להכריז על ניצחון, ואז לחזור זמן מה אחרי, עם אותם מבטים בעיניים, אותם טילים, אותן מילים ריקות על "שיקום ההרתעה", ואותו שקר שעוטף הכל במילים של גבורה.
על פניו, נראה שזמיר, איש הביטחון הקר והמדוד, כבר לא רוצה לשחק את המשחק הזה. נראה שנמאס לו. נמאס לו לראות את מיטב חייליו נהרגים בשם מטרה שהפוליטיקאים עצמם אינם מסוגלים להגדיר. נמאס לו מהמלחמה שמדלגת שוב ושוב על פרק הסיום, מהמערכה שבסופה נניף, בפעם המי-יודע-כמה, את דגל ההפסד, רק בלי לקרוא לו בשם.
כשזמיר מבקש לסיים את המלחמה, אין זו קריאה להשתמטות. להפך, זו קריאה להתפכחות. ניסיון אחרון להשיב למלחמה משמעות, לשאול את השאלות שנמנעו עד כה: מהו היעד? מי אחראי? מה המחיר? מי סופר את הנופלים, את הרעבים, את השבויים, לא רק בגוף, אלא גם בנפש?
ובזמן שראש הממשלה ממשיך לברוח מאחריות ולהאחז בכאוס, הרמטכ"ל מבין שהצבא הפך לכלי במשחק פוליטי. הוא מסרב להמשיך להיות שותף. אם תימשך המלחמה רק כדי לדחות את סופה של קריירה פוליטית, הרי שהצבא כולו נגרר לשדה מוקשים מוסרי, והראשון שצריך להתריע על כך, הוא המפקד העליון בשטח.
רב-אלוף זמיר אינו מתקומם, הוא מזהיר. לא מתוך ייאוש, אלא מתוך אחריות. אחריות לומר: הגענו לקצה. לקו השחור. כל עוד לא נעצור, הדם לא יחדל, והחושך רק יעמיק. ואולי, אם קולו יישמע, עוד נוכל להחליף את הדגל, לא בדגל לבן של תבוסה, אלא בדגל ברור של אמת.