פעם, לפני עידנים, גויסתי לצבא. ידעתי בתוך תוכי שאיני מתאים לו, ובכל זאת, כבן קיבוץ בוגר מוסד חינוכי, הוסללתי למסלול קרבי. פרופיל 97 שקיבלתי לא השאיר מקום לספק, אבל איש לא טרח לחקור או לתשאל את מצבי הנפשי. לא ידעתי למי לפנות, וחשתי בושה עמוקה מעצם המחשבה על הודאה בחוסר התאמה. "מה יחשבו ומה יגידו" - זה היה הקול שהדהד בראשי, מחשבה מביכה שהובילה אותי לא לשתף איש. חששתי מהבושה שתלווה אותי אם אהיה משוחרר ממסלול קרבי, ואת הדברים האלה אני כותב עכשיו מהמקום שבו אני מבין כי חלק מחוסר ההתאמה שלי היה טרום-טראומתי. בעת ההיא, הרגליים רעדו, הברכיים פקו, והגיוס עורר בי הלם קרב עוד לפני שהתחלתי לשרת. בתוך תוכי, בנפש, בעצמות ובכל אחד מהתאים בגופי חשתי וידעתי שאני לא מתאים לשירות קרבי, או לצבא בכלל. אי-ההתאמה שלי התבררה במהרה, בנסיבות שאת פרטיהן אני מעדיף להשאיר לעצמי, אך הן אלו שמובילות אותי להעלות את הסוגיה החשובה הזאת.

מה אפשר ללמוד מהמלחמה הנוכחית

המלחמה המתמשכת חושפת בפנינו את קיומם של מספר מדאיג של חיילים, בשירות סדיר, קבע ומילואים, שסובלים מפוסט טראומה. הימשכות הלחימה, חוסר הוודאות, חשיפת החיילים לזוועות והשחיקה הגופנית והנפשית המתמדת - כל אלה הן סיבות לתופעה. אך אני הייתי טרום טראומתי, לקיתי בהלם קרב ערב גיוסי, ולא יכולתי לומר לאיש שהשירות עלול לגרום לי נזק עצום, אולי בלתי הפיך. הדבר הטבעי והמתבקש היה לשתף את הגורמים הצבאיים בחשש החריף שלי, אך בשל חוסר הלגיטימיות של הרגשות האלה, לא עשיתי זאת. במחשבה שנייה, אילו גויסתי מלכתחילה לתפקיד שבו שירתתי לאחר מכן, בתפקיד מש"ק תנאי שירות, כולם היו מרוויחים מכך. עם כל חשיבות גיוסם של מלש"בים למסלולים קרביים, יש חשיבות קריטית במתן אפשרות למי שחש כי אינו מסוגל לשרת במסלול כזה, לבטא את חששותיו. אני מאמין שאנשי מקצוע יוכלו לאבחן היטב מי אכן כזה ומי בוחר להתחזות.

הצורך בשינוי

המספר הרב של חיילים המאבדים את עצמם לדעת, והסבל הבלתי יתואר שנגרם למשפחותיהם, מחייב בחינה יסודית ועמוקה של יכולת העמידה הנפשית של מלש"בים בתנאי קיצון. אין ספק שיש לאפשר לאנשים הפוחדים מהצבא פחד מוות לבטא את פחדיהם ולהתמודד עימם, תוך מתן ליווי ותמיכה לא רק במהלך השירות, אלא גם לפני הגיוס. לו היו מתאפשרים דברים אלה בזמני, היו נחסכות ממני שנים איומות ונוראות של סבל, כמעט בלתי אנושי.