רצח פוליטי הוא תופעה אמריקנית נפוצה למדי. דוגמה: השבוע חל יום השנה התשעים להתנקשות ביואי לונג, מי שהיה מושל לואיזיאנה וסנטור, מועמד אפשרי, פופולרי, לנשיאות. היורה, קרל וייס (קתולי – שאולי יש לו גם רקע יהודי), נהרג במקום מירי שומרי הראש. כך שאי אפשר היה לבחון בהקפדה את מניעיו. אבל חשד סביר יש: לונג היה שותף למניפולציה פוליטית שנועדה לנשל את חמיו של וייס, שופט, מאזור הבחירה שלו. זו לפחות הגרסה המקובלת של הסיפור. גרסה שמשפחתו של וייס מעולם לא הסכימה לקבל. ההתנקשות בלונג, כמו כל התנקשות באמריקה, הולידה שרשרת של תיאוריות מופרכות יותר ופחות על מה שהיה ומה שאולי היה. כך יקרה גם לרצח של צ׳רלי קירק שמטלטל היום את המערכת האמריקנית. כוכב צעיר, פופולרי, משפיע, מתוחכם. מי שכיוון אליו קנה יריה התכוון כנראה לא לקירק האדם אלא לקירק הסמל. זה לא יהיה אמריקני מתוסכל שקירק ניסה לעשות לו מניפולציה אלקטורלית. כמו היורה בלונג. זה לא יהיה כמו מי שהתנקש בנשיא ג׳יימס גרפילד, שרק רצה שיסדרו לו מקום עבודה. וכמובן, עד שלא יתפסו את הרוצח לא נדע בוודאות. האם מדובר בשמאלן, בטרוריסט, במטורף – זה יכול להיות כל אחד מאלה. לפני כמה שבועות יצא לאור ספר חדש, מומלץ, של סימון בול, פרופסור בריטי, על "ההיסטוריה המודרנית של התנקשויות". ספר רב עלילות, חלקן מוכרות מאוד, חלקן קצת פחות. בול מצטט בספרו את הטענה של בנג׳מין דיזראלי, שהתנקשויות לא שינו את ההיסטוריה. או לפחות לא שינו אותה באופן שאליו התכוונו המתנקשים. זו מסקנה שכמובן קשה מאוד לבדוק ולתקף, אך היא צריכה לעניין כל קורא אמריקני על-רקע ההתנקשות בקירק, וכל קורא ישראלי על-רקע ניסיון ההתנקשות בראשי חמאס בקטר. אבל קל להיזכר בדוגמה משכנעת למדי מהזמן האחרון: מי שירה בדונלד טראמפ בבאטלר פנסילבניה, בקיץ שעבר, מן הסתם לא קיווה לסייע לו להיבחר לנשיא ארה"ב. מעשי התנקשות פוליטיים הם תופעה שיש לה אופי של גלי גאות ושפל. אמריקה של שנות השישים היא אמריקה שבה רצח רודף רצח. המוכרים: קנדי אחד, קנדי שתיים, מלקולם אקס, מרטין לותר קינג. אלה הידועים, אבל לא היחידים. גם מנהיג המפלגה הניאו נאצית האמריקנית נרצח באותן שנים. כמה עשרות שנים קודם לכן, בסוף המאה ה-19, תחילת המאה העשרים, הייתה גאות גדולה עוד יותר. היא שטפה את אמריקה וגם את אירופה. נשיא אחד נרצח (מקינלי), אחרים נורו אך שרדו (רוזוולט). אפשר להרהר בשאלה האם ההתנקשות בארכידוקס פרדיננד, שהציתה את מלחמת העולם הראשונה, שייכת לאותה גאות. לא בטוח.