בפי כל לשון נתון שמו: נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ. לא מן הנמנע כי הנשיא טראמפ נחשב לנשיא הידידותי ביותר לישראל. אילולא הברית בין ארה"ב לישראל, ספק אם ראש הממשלה נתניהו היה מצליח לממש מקצת מתוכניותיו המדיניות והצבאיות ככל שהן נוגעות ליעד העיקרי - ארגון הטרור חמאס.
גם בזכות ההבנות האסטרטגיות והמדיניות שהושגו במרוצת שנים, הצליחה ישראל לרשום לעצמה אפילו את מקצת ההישגים הצבאיים במאבק נגד חמאס. ישראל וארה"ב מאוחדות בהשגת היעד - השמדתו של ארגון הטרור. הרי לפני ביצועו של כל מבצע צבאי, מודע הבית הלבן לכך שישראל תפתח במבצע נוסף כדי לפגוע, אם לא להשמיד, את ארגון הטרור.
יתר על כן, ישראל רואה עצמה מחויבת להודיע לארה"ב כי צפויה פעילות צבאית של צה"ל נגד חמאס. ארה"ב - אף בפיו של הנשיא טראמפ - אינה מסתירה את העובדה כי תסייע לתגבר את מאגרי התחמושת של ישראל אם אלו יתדלדלו במרוצת הקרבות מול חמאס. לא בכדי הקשר עם הנשיא טראמפ הוא כה הדוק וחיוני, במיוחד משום שישראל נתונה במצור מדיני-דיפלומטי עקב תוצאות מלחמת ההשמדה נגד חמאס.
אבל יש ואנו שוכחים כי על ארה"ב להתמודד גם עם מצוקות מדיניות או צבאיות של מדינות שאינן קשורות בבריתות עימה. הסיבה: הבית הלבן מחשיב מאוד את הכורח או המצוקה של מדינות זרות הנקלעות להתמודדות צבאית, גם בהעדר מחוות ידידות עם ארה"ב. הבית הלבן אינו מתעלם מהתפתחויות פנימיות במדינות שונות. אם ברית המועצות - היום רוסיה - שולחת או מחדירה סממני השפעה למדינות זרות, שאינן קשורות לארה"ב ואף אינן נתונות להשפעה רוסית, הרי שמדובר באינטרס ישיר למדיניות האמריקנית.
מקובל על פרשנים לעשות שימוש בהדלפות הזולגות מן הבית הלבן, ולהקיש מתוכניהן על אישיותו של הנשיא או על דמותו המדינית-פוליטית. בהקשר זה, יש המציינים כי לעיתים תתואר אישיותו של הנשיא כאישיות של רודן - עד כדי כך. שהרי הנשיא האמריקני הוא הפוסק האחרון בסוגיות מדיניות המעסיקות את מדיניות החוץ של ארה"ב.
אמנם בדרך כלל הסנאטורים וצירי בית הנבחרים ממפלגתו של הנשיא יתמכו בעמדה שיציג, אך למעשה זו אישיותו של הנשיא היא שקובעת את עמדת ארה"ב גם אם עמדת מדינה זרה אינה משיקה לדעתו. כאמור, הוא הפוסק האחרון בסוגיות מדיניות המשיקות לעמדתה של ארה"ב, כלומר - לעמדתו של הנשיא. בניגוד למקובל במדינות בעלות משטר פרלמנטרי תקין, הנשיא לא יודח מתפקידו גם אם יימצא בעמדת מיעוט בהצבעה חשובה בבית המחוקקים.