היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שיר קטן מאת אמילי דיקינסון, שמעורר מחשבות גדולות. את ההרהור והשיר וצילומים מחיי הכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לשימת המנויים. לא מזמן פרסמה המשוררת הנהדרת לי עברון את השיר הזה של אמילי דיקינסון, באנגלית, בדף הפייסבוק שלה. לא יכולתי להתאפק ומיהרתי לתרגם אותו לעברית. אמילי דיקינסון (1886-1830) הקדישה את כל חייה לשירה, וכמעט לא יצאה מפתח ביתה. היא פרסמה רק שבעה שירים מתוך אלף ושבע-מאות השירים שכתבה, ורק לאחר מותה יצאו לאור ספרי השירה שלה. היא חייתה בבדידות גדולה, ורק מעטים ביקרו אצלה בביתה, אבל היא ניהלה חיי חברה עשירים ברשת החברתית של אותם ימים, כשהתכתבה עם כמאה אנשים. בשיריה אפשר לזהות חרדה גדולה, שאולי הייתה הסיבה לבדידותה, ואותה הפיגה באמצעות אפייה ועבודה בגינה, וכתיבת שירים, כמובן. בשיר אחר של דיקינסון, שגם אותו תרגמתי לעברית, היא מתארת את הסבל ואת ההשתוקקות למוות, אבל אינה מבטלת גם את ההשתוקקות להנאה: תְּחִלָּה מְבַקֵּשׁ הַלֵּב הֲנָאָה וְאָז - שִׁחְרוּר מִכְּאֵב - וְאָז - אוֹתָן תְּרוּפוֹת הַרְגָּעָה שֶׁמַּקְהוֹת אֶת הַסֵּבֶל - וְאָז - לִשְׁכַּב לִישֹׁן - וְאָז - אִם נִגְזַר שֶׁזֶּה רְצוֹן מְעַנֵּהוּ הַזְּכוּת לָמוּת - בכותרת השיר, "לֹא מָצָאתִי פְּנַאי לִשְׂנֹא", שהיא השורה הפותחת אותו (אמילי דיקינסון לא הכתירה את שיריה בכותרות) בא לידי ביטוי המסר הישיר והפשוט, שיכול לבטא קלישאה, וגם תפישת-עולם של מי שרוב חייו מאחוריו. המסר פשוט: החיים קצרים מכדי לשנוא, ואת הזמן הקצר יש להקדיש לאהבה. בבית הראשון מתמקדת המשוררת בשנאה המיותרת, ובבית השני, כהשתקפות סימטרית, היא מחליפה את השנאה באהבה. הבית הראשון נפתח בהכרזה: "לֹא מָצָאתִי פְּנַאי לִשְׂנֹא, קִבְרִי עוֹמֵד לִי לְמִכְשׁוֹל". זהו טיעון פילוסופי פשטני למדי. החיים קצרים, והמוות קרוב. אין טעם לבזבז את הזמן על שנאה. חלקו השני של הבית הראשון מנסח שוב את אותו המסר: "הֵן זְמַן חַיַּי קָצוּב וְדַל מִכְּדֵי שֶׁהָאֵיבָה תִּמְשֹׁל". זהו טיעון פילוסופי, משום שיש בו טיעון לוגי בעל השלכה מוסרית או חברתית. מה שהופך אותו לשיר הוא הצורה, המשקל והחרוז. מה שהופך אותו לשיר הוא גם ההיעדר שבו, החשוב לא פחות מן הטיעון הפשוט והמובן מאליו. אמילי דיקינסון בחרה לנסח את המסר הפילוסופי, הנדוש למדי, באופן אישי. הרי ניתן היה לכתוב: "אֵין טַעַם לִשְׂנֹא, כְּשֶׁהַחַיִּים כֹּה קְצָרִים". אבל כאשר היא כותבת זאת בגוף ראשון, ומזכירה את הקץ המתקרב, היא רומזת לנו שנושא השיר שלה אינו השנאה והאהבה, אלא אופיו החמקמק של הזמן וחרדת-המוות. כשהיא כותבת "לֹא מָצָאתִי פְּנַאי לִשְׂנֹא", אני תוהה איך האישה השברירית הזו, שכל חייה הייתה ספונה בביתה, והיה לה פנאי יותר מכל אדם אחר, "לֹא מָצְאָה פְּנַאי". בין המילים אני שומע מסר אחר. הפנאי הוא מאפיין מהפכני בהיסטוריה האנושית. הפנאי מבטא את היכולת שלנו להיות חופשיים מהצורך של כל בעלי-החיים לשרוד, למצוא מזון, להגן על ילדינו. הפנאי הוא מה שיוצר את התרבות האנושית. הפילוסופיה המערבית החלה כאשר קבוצה של סוחרים יוונים אמידים במילטוס, שהיו פנויים מעבודה בשל עושרם, נפגשו והחלו לשוחח על טבע האדם ועל טבע העולם. מאז הפך המושג "פְּנַאי" למקור התרבות האנושית (פנאי ביוונית הוא 'סְכוֹלֶה', שממנו התפתחו המושגים אסכולה, סקוּל, סכולסטיקה, הקשורים בלימוד ובהוראה). המשוררת מדגישה בשיר הזה את הפער שבין הפנאי, כלומר הזמן החופשי, לבין הקבר, פער המבטא את חרדת-המוות הטבעית, שכל אחד מאיתנו חש בו גם באופן לא-מודע. חרדת המוות הופכת ממשית יותר אצל מי שיש לו פנאי להרהר במשמעות החיים, כמו אמילי דיקינסון. בבית השני חוזרת המשוררת על אותה התבנית, כשהיא מחליפה את המלה "שִׂנְאָה" במלה "אַהֲבָה": "וְלֹא הָיָה פְּנַאי לֶאֱהֹב". לכאורה, הטיעון הפילוסופי הראשוני מבטל גם את האפשרות לאהבה, בחיים הקצרים מדי. אבל אמילי דיקינסון משנה את הטיעון הלוגי שלה, כדי להגיע למסקנה הפוכה: דווקא משום שזמן החיים קצר, "אֲבָל הֲרֵי צָרִיךְ לִפְעֹל". השיר מסתיים בתובנה שלמרות חרדת המוות והזמן הקצר, יש בחיים טעם גם כאשר האהבה קצרה עד מאוד: "מַשָּׂא הָאַהֲבָה הַקָּט, בְּעֵינַי הָיָה גָּדוֹל". באופן אינטואיטיבי תרגמתי את המלים "the Toil of love" ל"מַשָּׂא הָאַהֲבָה", מושג שנובע ממתודת 'האימון הרגשי' שפיתחתי, המתייחסת לפער שבין ההתאהבות המשולה לסם מסוכן לבין 'עבודת האהבה' היומיומית, שהיא התנאי לזוגיות. מאוחר יותר נזכרת שהשתמשתי ב"מַשָּׂא הָאַהֲבָה" לפני שש-עשרה שנים, כשתרגמתי שיר אחר של אמילי דיקינסון: שֶׁאַהֲבָה וְאֵין בִּלְתָּהּ, רַק זֹאת נֵדַע עַל אַהֲבָה וְדַי בְּכָךְ, עַל הַמַּשָּׂא לִהְיוֹת מַתְאִים לַמְּסִלָּה יש משהו תמים ונאיבי בשיר של דיקינסון, המבטא רעיון באופן סכמטי ואפילו פשטני. משורר אחר היה יכול להבליט את הביטוי האישי באמצעים נרטיביים. אבל מעבר לסכמה, בין השורות, ניתן לקרוא את המניע הרגשי שכל קורא יכול לפרש בדמיונו, בדרכו, כשהוא מתמודד עם שאלת הזמן ושאלת המוות, שהן שאלות היסוד של קיומנו. I HAD NO TIME TO HATE / Emily Dickinson I had no time to Hate, because The Grave would hinder Me, And Life was not so ample I Could finish Enmity. Nor had I time to Love, but since Some Industry must be, The little Toil of love, I thought, Was large enough for Me.