שביל ישראל הוא שביל אתגרי, תובעני. הוא מתעקל, מתפתל, יש בו עליות לא רבות, אבל המורדות אין סוף להם. יש המאמינים שהוא מוביל לתהום. לא תמיד יוצאים אליו עם תרמיל ומקל, לא בהכרח עם כובע מצחייה או מימייה. אל השביל הזה יוצאים בחשכת הלילה, ובשעות השחר המוקדמות. הולכים בו - רוצים או לא - 24/7. כולנו. תמיד. יש שאומרים שהשביל הזה מוביל לגאולה. אינני מכיר את המושג הזה, וגם לא יכול להגדיר את עצמי ככופר בו. כל אדם בדרכו, איש באמונתו. שביל ישראל הוא שביל של כאב, של אבל שאין לו סוף. הוא שביל שנחצב מדמעות. לאן הוא מוביל, אני שואל. זהו שביל שבו ההולכים בו מוצאים את עצמם במסע שאין לו קץ, מסע סיזיפי, שבו הם מרגישים כאילו הם מסתובבים במעגל סגור, כלואים בו כמו עכברים במעבדה, מנסים לשווא למצוא את הדרך החוצה. שביל ישראל הוא הבחירה הטבעית, האינסטינקטיבית, של מי שמחפשים להיפקח ולהתעורר אל ארץ שהייתה פעם יפה ופורחת, אך עם הזמן הפכה לדחוקה, מכוערת, מרה. עבור רבים, עם זאת, שביל ישראל הוא ברירת מחדל. אילו היה להם חופש בחירה אמיתי, הם לא היו בוחרים בו - בשביל ישראל האלטרנטיבי. רבים הולכים בו כמו עבדים נרצעים, כמו שפחות חרופות. הם הולכים, הולכים, מבלי לדעת לאן, מבלי להבין אם בכלל שווה להם להמשיך, אם יש טעם בהליכה כזו שמכאיבה, מעציבה, ומייסרת את הגוף והנפש. שביל ישראל - ללא מירכאות - הוא ללא ספק נתיב הליכה מרהיב, מרגש. אילו יכולתי ללכת בו, הייתי עושה זאת, בולע את נופיה היפים של ארץ שהתכערה, שהועכּרה ברעיונות משיחיים, שהשפה שלה שטופה בשקרים - לבנים ושחורים. על משכבי, באמצע הלילה, אני מתעורר. כצפוי, אני מסובב את עצמי, מביט סביב ורואה את האנשים הולכים לאט, עייפים, כל אחד שואל את רעהו - "גם אתה? גם את?" - לאן בעצם אנחנו הולכים, כל אחד מאיתנו, בשביל הזה, שמוביל למקום שאין לו מוצא. ההולכים ממשיכים בדרכם, ללא תוחלת, ללא מטרה ברורה. אך לפעמים, כשמגיע הבוקר, שקט כתינוק שנם בעריסתו, הציפור הקטנה מצייצת, מזכירה לנו שהעולם, למרות הכל, לא אבוד. וגם אנחנו, ההולכים, עדיין כאן.