בימים שבהם נשמעות - בדין, ובצדק - טענות על חולשתה, רפיונה ועליבותה של ההסברה הישראלית בעולם ועל הפקרת דעת הקהל העולמית לנרטיב הפלשתיני בכלל והחמאסי בפרט, אסור להתעלם מהבושה והחרפה של העדר שותפיו של ערפאת לפרס נובל לשלום, יצחק רבין ושמעון פרס. יש משהו בלתי נתפס, בלתי נסבל ובלתי נסלח מהעדרם של השניים במקום שמהווה חלון ראווה לדמויות מפורסמות, בהן דמויות מופת, מעוררות כבוד והשראה, במוזאון השעווה במנהטן, המצוי במקום שאין מרכזי ממנו בעולם. בשלושה באוקטובר, שעות אחדות בלבד לאחר נחיתתי בארץ מטיסה שיצאה מניו-יורק, טרם המקלחת, המום, עדיין, מהבושה והחרפה שהייתי עד להן, כתבתי ושלחתי לכבוד שר החוץ ח"כ גדעון סער את המכתב הבא: "באחרונה, בעת טיול בניו- יורק, ביקרנו, בין היתר, גם במוזאון השעווה במנהטן. להפתעתנו, לתדהמתנו ובעיקר לתיעובנו ולסלידתנו, גילינו כי עם הדמויות המפורסמות, אשר פסליהן ניצבות בו, נמנה גם רוצח ההמונים המתועב, הטרוריסט העלוב, הנקלה והבזוי, יאסר ערפאת. מן הסתם, הסיבה וההצדקה (לכאורה) היחידה להימצאותו שם היא זכייתו בפרס נובל לשלום ב-1994. אלא שמה שמקומם ומחפיר בעובדה, מקוממת כשלעצמה זו, הוא העדרם הניכר, הצורם והמכעיס, של שותפיו לזכייה - ראש הממשלה יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס זכרם לברכה. קשה להימנע כי יד מכוונת וכוונת מכוון הם שהותירו רק את האיש שהכי פחות ראוי לקבלת הפרס, אדם שלא נקף מימיו אצבע למען השלום וכל חייו הוקדשו לחרחור מלחמה. אולי מתבקש להניח שנפלה שגגה; אני נוטה להאמין כי מה שנפל הוא זדון. כך או כך, ראוי, לעניות דעתי, כי ישראל הרשמית תביע, לכל הפחות, תמיהה בפני הנהלת המוזאון - אם לא מחאה רשמית - על אי-הצבת דמויותיהם של שני מנהיגים ישראלים הנ"ל". כאשר צדה את עיני דמותו של רוצח ההמונים הנתעב והשפל, אשר זכייתו בפרס נובל לשלום טבעה אות קלון על הפרס עצמו והמיטה עליו חרפה (גילוי נאות: יש בתוכנו ציבור גדול, אולי גדול מאוד, של אנשים, אשר לדעתם גם זכייתם קבלתם של רבין ופרס ז"ל את הפרס מכתימה אותו בכתם בל יימחה, היות שקבלתו בשל השגת 'הסכם אוסלו', אשר גרם לדעתם את הימשכות סכסוך הדמים במזרח התיכון והחרפתו), רציתי לצעוק בקול גדול - ארור האיש. אבל התאפקתי. בימים שבהם נשמעות - בדין, ובצדק - טענות על חולשתה, רפיונה ועליבותה של ההסברה הישראלית בעולם ועל הפקקת דעת הקהל העולמית לנרטיב הפלשתיני בכלל והחמאסי בפרט, אסור להתעלם מהבושה והחרפה של העדר שותפיו של ערפאת לפרס נובל לשלום, רבין ופרס. יש משהו בלתי נתפס, בלתי נסבל ובלתי נסלח מהעדרם של השניים במקום שמהווה חלון ראווה לדמויות מפורסמות, בהן דמויות מופת, מעוררות כבוד והשראה, במוזאון השעווה במנהטן, המצוי במקום שאין מרכזי ממנו בעולם. המילה הפקרה מהדהדת, רועמת ומצמררת, את הפקרת החטופים לגורלם המר. זו המשמעות הראשונה העולה בדעת כל מי שחי כאן בשנתיים האחרונות. עם זאת, גם הפקרת המשמרת, או גרוע ממנה, ההעדרות מחזית ההסברה היא חמורה. אסור להשלים עם העוול המשווע הזה, אף שהוא עשוי/ עלול להיראות זניח ושלי, לכאורה, לעומת זירות אחרות, אשר בהן צריכה להיות נוכחות בולטת של ההסברה הישראלית. בעוד הרוצח השפל, הבזוי והנתעב, שכל חייו חרחר מלחמה ולא נקף אצבע למען השלום זכה בפרס היקר והיוקרתי ביותר שלו ומקומו, לצד שועי עולם, מנהיגים, ידוענים, אנשי שם ומעלה, אנשי מופת וחסד, נראה לפוקדים הרבים את המוזאון טבעי, לי הוא צרם. אותי הוא הכעיס וקומם. האיש הנקלה הזה, אשר ידיו הרועדות היו מגואלות בדם סמוי שעה שקיבל את הפרס ולחץ את ידי המעניקים אותו והשותפים לקבלתו, ייזכר ויוזכר לתהילת עולם (בעוד הוא ראוי להישכח בתהום הנשייה ולהיזכר לדראון עולם כרוצח שפל). רועמת וצורמת העדרותם של מי שהקדישו את כל חייהם למלחמה על השלום.