המציאות הפוליטית בישראל נראית תקועה. כבר יותר משש שנים המונים מפגינים ברחובות נגד ההפיכה המשטרית, נגד המשך המלחמה, בעד שחרור החטופים, וביחד, נגד שלטונו של בנימין נתניהו. אך המערכת הפוליטית מסרבת להשתנות. ברור לכל כי כל עוד נתניהו בשלטון, לא תקום ועדת חקירה ממלכתית אמיתית. וגם אם תקום, ספק אם תהנה מאמון הציבור, כשהיושבים בה ממונים בידי לשכת ראש הממשלה, בני משפחתו ומקורבים.
בינתיים, הציבור הישראלי מבקש דבר פשוט: לחיות במדינה נורמלית, כזו שרבים מאזרחיה אהבו לחיות בה. בין היתר לקיים יחסים דיפלומטיים טובים עם מדינות העולם, לסחור בחופשיות בשווקים הבינלאומיים, להשתתף באירוויזיון, ללמוד ולהרצות באוניברסיטאות מעבר לים, לפרסם מאמרים בעיתונות העולמית ולהשקיע בבורסות בינלאומיות ועוד הרבה.
אלא שהמציאות בשטח, ובעיקר מה שקורה בעזה, ומה שמוסתר מתושבי ישראל, מכתימה את הדימוי של המדינה ופוגעת בלגיטימציה שלה.
ייתכן אפוא כי הדרך היחידה לשינוי עמוק לא תבוא מבפנים, אלא מבחוץ. ניסיון ההיסטוריה מוכיח שלעתים קרובות לחץ בינלאומי נחוש הוא שגרם למשטרים להתנער ממדיניותם. כך קרה בדרום אפריקה של האפרטהייד, כאשר חרמות ספורטיביות, אקדמאיות וכלכליות, יצרו מציאות בלתי אפשרית עד שהאליטות השליטות הבינו שהמשך המצב גובה מחיר כבד מדי. כך קרה גם במקומות אחרים שבהם דעת הקהל הבינלאומית אילצה מנהיגים לשנות כיוון.
ישראל עדיין רחוקה משם, אולי לא מטראמפ שבגללו היא עדיין נהנית מבריתות ביטחוניות וכלכליות עמוקות, ומקשרים בינלאומיים יחסית חזקים, אבל ככל שהפער בין ערכים דמוקרטיים שהעולם, העדיין נאור, מצפה להם, לבין המדיניות בפועל ילך ויגדל, כך יעלה הסיכוי להחרפת הלחץ החיצוני. בידוד אקדמי, הגבלות על סחר, חרמות תרבותיים, כל אלה אינם תרחישים דמיוניים. הם עשויים להפוך למציאות ברגע שהעולם יחליט כי ישראל אינה עומדת עוד בקנה אחד עם הערכים שהיא מתיימרת לייצג והם מבקשים לראות.
השאלה המרכזית איננה אם תבוא קריאה בינלאומית לשינוי, אלא מתי ובאיזו עוצמה. ייתכן שהרגע הזה יגיע כאשר המחירים יהיו מוחשיים ולא ניתנים להתעלמות. עבור חלקים נרחבים בציבור, זה עשוי להיתפס לא כאיום אלא כדרך היחידה לפרוץ את המבוי הסתום הפוליטי.
אין זו קריאה לבידוד ישראל. זו קריאה להכיר במציאות הפוליטית שבה מנהיג מסוים מחזיק במערכת שלמה כבת ערובה. אם נרצה לשמור על ישראל דמוקרטית, ייתכן שעלינו להודות שהשינוי לא יתרחש רק מבפנים. הלחץ החיצוני, על כל מחיריו הקשים, עשוי להיות הפתרון האחרון, ואולי גם ההזדמנות האחרונה, להציל את הדמוקרטיה הישראלית.