איני מתיימרת להחזיק באמת אחת ויחידה, ואני יודעת שהדברים שאכתוב כאן עלולים לעורר ביקורת. אך לפעמים, דווקא במקום שבו הרגישות בשיאה, נדרש לומר את הדברים כפי שהם: פשוט, ישיר, בלי עטיפות מיותרות. השאלה שכולם שואלים גם לגבינו וגם לגבי הערבים היא מאיפה בכלל מתחילים לספור. מהתנ"ך, שבו הובטחה הארץ לעם ישראל? מהצהרת בלפור, שנתנה תוקף מדיני לחלום הציוני? ממלחמת ששת הימים, ששינתה את מפת המזרח התיכון? או אולי דווקא מההצבעה האחרונה באו"ם בעד מדינה פלשתינית שמנסה לשרטט מחדש את קווי ההיסטוריה כאילו הזמן התחיל אתמול.
אבל אולי בכלל לא משנה מאיפה מתחילים לספור - מהתנ"ך, מבלפור או מהאו"ם כי כל צד בוחר את נקודת ההתחלה שמשרתת את הסיפור שלו/ אנחנו עם של זיכרון ארוך, הם עם של נרטיב חדש. אנחנו סופרים אלפי שנים אחורה, הם מעדיפים לספור מהפעם הראשונה שקיבלו רוב באולם עם דגלים. למי שייכת ההצבעה הזאת לעמים, למנהיגים, או אולי למצפון של העולם ומתי בדיוק מתחילה ההיסטוריה של מדינה? ביום שמישהו מצביע בעדה, או ביום שמישהו נלחם עליה?
השאלה למי שייכת האדמה שעליה אנחנו חיים מלווה את האנושות מאז ומעולם. בכל פיסת קרקע על פני כדור-הארץ התרחשו חילופי עמים, מלחמות, עליות ונפילות. גבולות זזו, שמות השתנו, דגלים התחלפו. ההיסטוריה מתנהלת כמו משחק אינסופי של כסאות מוזיקליים. מי שחושב שיש עם אחד שמחזיק לנצח באדמה מסוימת, מתעלם מן הלקח הבסיסי ביותר הכל כך משתנה.
אני מביאה לכך דוגמה אישית מאוד. אבא שלי נולד בלבוב כשהעיר הייתה שייכת לפולין. סבי נולד באותה עיר כשהייתה תחת שלטון אוסטרו-הונגרי. אני נולדתי בלבוב של ברית המועצות. היום העיר נקראת לביב ונמצאת באוקראינה. ומחר? מי יודע. ההיסטוריה מלמדת שיעור חשוב בענווה. שום גבול אינו נצחי, שום ריבונות אינה חקוקה באבן ובתוך כל השינויים האלו, בני האדם נשארים אוהבים, חולמים, מגדלים ילדים, נאחזים בתקווה.
דווקא מהסיפור האישי הזה אני מבינה עד כמה אין טעם להיאחז בזעם אינסופי על רעיון של מדינה פלשתינית. במידה רבה, זה גם לשכוח את עצמנו. גם אנחנו, כעם, ביקשנו מדינה במשך אלפיים שנה. חלמנו, התפללנו, נאחזנו בגעגוע. ולבסוף קיבלנו את זכותנו למדינה ריבונית. איך נוכל לשלול מאחרים את עצם החלום. אין פירוש הדבר שעלינו לוותר על ביטחון, על זהות, על בית. להפך. לצד כל אלה חייבים להבין כי דו-קיום איננו סיסמה נאיבית אלא תנאי קיומי.
העולם החדש שאנו מבקשים לבנות כאן ובמקומות אחרים יוכל להחזיק מעמד רק אם יישען על חוק ברור, על כבוד הדדי ועל הסכמה משותפת של שכנים. בלי זה, נמשיך לנוע במעגלים, לחזור שוב ושוב לאותם מקומות של כאב.
ולפעמים דווקא בדיחה קטנה מצליחה לפשט את מה שכל המאמרים לא מצליחים להסביר - פגשתי בחורה, ואחרי כמה דקות של שיחה שאלתי אותה "מאיפה את". היא ענתה 'מפלשתין'. בהמשך היא שאלה: "ומאיפה את?" עניתי לה 'מארץ עוץ, המקום עם האריה הפחדן והדחליל'. היא צחקה ואמרה שאין מדינה כזאת, זה סיפור דמיוני. עניתי לה: "נכון, אבל את התחלת". (הבדיחה פורסמה בקבוצת "לצחוק מהלב" בפייסבוק). ובסוף, כל העולם שואל אותנו: "נו, למה אתם לא מסתדרים?" ותחשבו על זה...