הפיוט "עוקד והנעקד והמזבח" הוא הלוז של הימים הנוראים. מוטיב העקידה מבטא את היצירה העברית לאורך דורות. הסיפור המקראי על אברהם העוקד ויצחק הנעקד הפך מסיפור של אמונה וניסיון מול בורא עולם למוטיב מפתח של הגורל היהודי. בסיפור העקידה המקראי מדובר בצו אלוהי, באחד מן הניסיונות שהאל מנסה את אברהם אבי האומה. מוטיב העקידה מתגלגל בתרבות היהודית: מגורלו של יצחק הוא מתרחב לגורל העם היהודי לאורך דורות. במדרשים, למרות ההצלה בסיפור המקראי, יצחק נעקד ממש והאפר שלו עודנו על המזבח. הפיוט "עת שערי רצון להיפתח" הוא הלב של תפילת הימים הנוראים (הפזמון החוזר: "עוקד והנעקד והמזבח").

פתיחה: סיפור העקידה כיסוד תרבותי

סיפור עקדת יצחק, כפי שהוא מופיע בפרשת "וירא" שבספר בראשית, נחשב לאחד המיתוסים המכוננים והמטלטלים ביותר בתרבות היהודית. במרכזו עומד מבחן אמונה, שבו מצוּוה אברהם להעלות את בנו האהוב יצחק לעולה. הסיפור אומנם מסתיים בהצלתו של יצחק על-ידי מלאך ה' ובהקרבת איל תחתיו, אך התחושות שהוא מותיר אחריו - של מתח בין אמונה לצידוק מוסרי, בין אהבה לבן למסירות לצו האל, בין חיים למוות - מהדהדות לאורך הדורות. המושג "עקידה" הפך לא רק לזיכרון מקראי אלא למטפורה עמוקה לחוויות הקיום היהודי לדורותיו. מטפורה לגורל היהודי.

עקדת יצחק - מוטיב יסוד בהבנת הגורל היהודי

במהלך הדורות הפכה העקידה לסמל להתמסרות ולדבקות בדבר האל. אברהם נתפס מופת לאמונה, למודל של צדיקות. יצחק - שעל-פי חלק מהמדרשים אף הסכים להעקד - הפך לדמות מופת של נכונות להקרבה. כבר בתקופת בית שני ומעלה, חז"ל מפתחים את סיפור העקידה כמעשה של מסירות נפש שמזכה את זרעו של יצחק ברחמי שמים. לדוגמה, בתפילות ראש השנה מזכירים את "עקדת יצחק", ומבקשים: "ועקֵדת יצחק תזכור לברית אברהם היום ברחמים."

מוטיב העקידה בגולה: קורבנות על קידוש השם

בימי הביניים, עם הפּרעות, מסעות הצלב וגזירות שונות, הפך מוטיב העקידה לביטוי של ההקרבה היהודית לנוכח הרדיפות. יהודים רבים - ביניהם הורים ובנים - בחרו למות על קידוש השם מאשר להמיר את דתם. הסיפורים על קהילות שנעקדו כליל, כמו זו של שפּיירא או ורמייזא, מתוארים כעקדות מודרניות, וכתבי התקופה השתמשו במונחים ברורים שנשאבו ישירות מהשפה של עקדת יצחק. אל נשכח את הפואמה של שאול טשרניחובסקי: "ברוך ממגנצא". מתברר שמאז חורבן בית ראשון ובית שני והרדיפות שנרדפו יהודים בגלויותיהם הפך מוטיב העקידה סמל לגורל היהודי. בתפילותינו העקידה נקשרת לראש השנה וליום הכיפורים. אך במשך הדורות היא נקשרה לאירועי קידוש השם של יהודים נרדפים, ובדורנו לקורבן הבנים במלחמות ישראל. גם כאן רווח המושג "עקידה". השירה העברית רוויה שירי עקידה, והצירוף הבולט מכולם הוא בשיר "ירושה" של חיים גורי, שם כתוב: "הם נולדים ומאכֶלת בלבּם". ביום כיפור בתפילת נעילה תוקעים בשופר, בקרן של איִל. בכך יש זכר לעקידה, מתוך ציפייה לחסד של האל שישלח איִל תמורת הקורבן. האיל מבשר הצלה וישועה. הקריאה "אל תשלח ידך אל הנער" בבראשית כ"ב הופכת לקריאה לאורך כל הדורות: קריאה לאל לחלץ את הנער מן העקידה, את היהודים מצרותיהם.

העקידה בספר "מקבים" (חשמונאים)

הנהרגים בידי הגויים בימי החשמונאים נתפסים כהרוגים על קידוש השם, ובכך יש נאמנות לתורה ולאל מול גזירות אנטיוכוס. מופיע שם סיפור על רצח של ישיש ועל רצח בניהָ של חנה. בסיפור על חנה ושבעת בניה, היא קוראת לילדיה טרם הירצחם: "בניי, הקרב הוא נעלה. כשתידרשו אליו להעיד בעד עמכם, הילחמו בלב מרומם על תורת האבות, יען לחרפה יהיה אם הישיש ישא את היסורים על יראת אלוהים, ואתם הצעירים ממנו, תֵחתו מפני העינויים... גם אברהם אבינו מיהר לשחוט את בנו, את יצחק, אבי לאומים, וזה לא נבהל בראותו את יד אביו עם המאכלת יורדת עליו"... ספר המקבים רואה בזה מעשה גבורה כדי לשמור על רוח היהדות, על רוחו של אברהם אבינו: "... הירח ברקיע יחד עם הכוכבים לא יעמוד כה נשגב, כאשר אַת עומדת בכבוד אצל אלוהים, כי הולַכְת שבעת בנייך הדומים לכוכבים בַּשביל המזהיר אל יראת אלוהים ותעמדו בשמיים איתם יחד: הלא חינוך בנייך היה כחינוך בן אברהם". (ספר חשמונאים, מהדורת כהנא). מוטיב זה מופיע גם במדרש: בבלי גיטין נ"ז ע"ב: "'עליך הורַגנו כל היום' זה אישה ושבעת בניה... לכו ואימרו לאברהם אביכם: אתה עקדתָ מזבח אחד ואני עקדתי שִבעה מזבחות. אף היא עלתה על הגג ונפלה ומתה. יצתה בת-קול ואמרה: 'אֵם הבנים שמֵחה' (תהלים קי"ג, ט)". המוטיב של העקידה לאורך הדורות נשען על העקידה של יצחק בידי אביו אברהם, מתוך ציפייה שהאל יציל את הנעקד ואת מקַדשי השם בכל הדורות, כפי שהציל את יצחק. במדרשים שבהם הנעקדים מוצאים להורג, ההשוואה לאברהם מעניקה למעשהו משמעות אחרת: מעשה העקידה של אברהם ויצחק נתפס כמוות על קידוש השם ולא כניסיון של הבורא. הדגש אז הוא על יצחק הנעקד. במדרש התפיסה היא שאֶפרו של יצחק צָבור על גבי המזבח: "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור". למה נאמר באברהם וביעקב זכירה וביצחק לא נאמרה זכירה - אלא רואין את אֶפרו כאילו צָבור הוא על גב המזבח". האפר של יצחק על גבי המזבח הופך לסמל לאומי שמבטא את גורל העם לאורך דורות הגלות וגם במאבק על קיומנו כאן בארץ. ואנו נוהגים בימינו להצדיק את הקורבן במשפט: "במותם הם ציוו לנו את החיים". רש"י כותב: "עקידת יצחק מזכירין כדי שייזכר לנו היום במשפט". במחזור ליום הכיפורים כתוב בהקשר של תקיעת שופר: "אמר הקב"ה: תִקעו לפני בשופר של איִל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלֶה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפנַי".

דברים על הפיוט "עת שערי רצון להיפתֵחַ"

זה הפיוט המרשים ביותר והמרגש ביותר בתפילות הימים הנוראים. הפזמון החוזר "עוקד והנעקד והמזבחַ" מטיל צמרמורת במתפללים מדי שנה בשנה. מחבר הפיוט: יהודה בן שמואל עבאס (מאה 12). הוא בחר בצירוף "עוקד והנעקד והמזבחַ" - שלושת הגיבורים על במת האירוע הדרמתי. הפייטן אומר: "אנא זכור נא לי ביום הוכֵחַ": זכור לי את עקידת יצחק ביום הדין, יום התוכחה. צו האל: "קום העלהו לי לעולה בָּרה": האל מבקש מאברהם להעלות את יצחק ככבשה תַמה. על-פי הפיוט יצחק נלקח לעקידה, כשהוא רך בשנים "ולא למד עבודת שַחק" - עדיין לא למד עבודת שמים, יראת האל ומצוותיו. הבן העקוד שואל לפשר עקידתו, ואברהם עונה: "דע כי כל אשר חפץ אלוהים יַעשה/ נבנה היום לפניו כּיסא". המזבח הוא כּיסאו של האל לגילוי כוחו ומלכותו. על רגשותיו של אברהם הוא כותב: "עַין במר בוכָה ולב שמחַ". כאבה של האם שרה לא נשכח כאן: "שיחו לאמי כי ששונה פָּנה/ הבן אשר ילדה לתשעים שנה/ היָה לאש ולמאכלת מנה/ אנא אבקֵש לה מנחם אנא/ צר לי לאם תבכה ותתיפֵּח". כלומר: יש דגש על צערה של האם: שמחתה אבדה עכשיו (ששונה פָּנה). יצחק הרואה את המאכלת מתרגש בדבריו: "ממאכלת יֶהמה מִדבָּרי" - ממראה המאכלת נרגש הדיבור שלי. מצטייר כאן מראה מצמרר, מחשבה ששרה תקבל את האֵפר של יצחק, זה הרֵיח שנותר מיצחק: "קח עמך הנשאר מאֶפרי/ ואמור לשרה זה ליצחק רֵיחַ/ עוקד והנעקד והמזבח". בפיוט כאן מופיע מדרש-חיזיון שאינו מופיע במקרא. המלאכים צופים בנעשה והם נרעשים מאוד: " ויֶהמו כל מלאכי מרכּבה/...אנא תְנה פּדיום וכופֶר הָבה"- הם מבקשים מהאל פּדיון, גאולה ליצחק. החשש הוא שעם מותו של יצחק נגרע מהעולם "שליש אוּרַיים" - שליש מן המאורות של העולם: שלושת האבות (אברהם, יצחק ויעקב). לאחר הצלת יצחק נרמז שהגאולה תבוא בעתיד: "יִנון ואליָה אני שולח": יִנון הוא שמו של המשיח, ואליָה הוא אליהו הנביא שיגיע לבשר טוב. שיר העקידה מסתיים בסימן של ציפייה לגאולה. השאיפה לגאולה ליוותה את עם ישראל בכל דורותיו, והיא מלווה אותו גם בימינו.