לאחרונה חוויתי שני מצבים שהאחד עמד בסתירה למשנהו ושוב למדתי לראות את התמונה הגדולה וכי אסור להיתפס להכללות. בערב יום הכיפורים נסעתי במכוניתי לבקר בני משפחה. מי שישבה לצידי יצאה מהרכב ונתקלה בגבשושית במגרש החניה, השתטחה ארצה ונפצעה בפניה. לאחר התלבטות בין אם ללכת למוקד של קופת החולים ובין אם למיון הוחלט על נסיעה למיון בית החולים שיבא. הגענו למיון הכירורגי ושם קיבל אותנו בסבר פנים יפות ובמקצועיות מעוררת השתאות צוות רפואי שטיפל בפציעה במסירות רבה עם אמפתיה רבה וסובלנות כלפי המטופלת. הכירורגית התורנית חייכנית הסבירה בנועם את מהלכיה לאיחוי הפצע בפנים ודאגה להנחות את האחיות לתת משחה לטיפול בבית להורדת נפיחות גדולה מעל העין. משיצאנו עיינתי בדף השחרור וראיתי את החתימה והחותמת של הכירורגית: ד"ר מחמיד. פשפשתי בזיכרוני ונזכרתי כי אני מכיר את החמולה הזו בעיר אום אל פאחם, העיר הערבית הגדולה בישראל. רק ימים ספורים קודם לכן השתתפתי בוויכוח בו קבע אחד המשתתפים בלהט כי תושבי אום אל פאחם, למשל, (רובם מוסלמים כמו ד"ר מחמיד) הם שונאי יהודים ורק רוצים להשמידנו. כאשר ציינתי כי לא פעם נתקלתי ברופאים ובאחיות ערבים שהפליאו בגילויי האנושיות בטיפול בי ובשכמותי זכיתי לתשובה כי הטיפול הנהדר הוא מסווה לרצונם לרצוח אותי. מסתבר שקשה להיגמל מפחדים המעצימים דעות קדומות ונראה כי הפחד (לא פעם מוצדק בשל העימות האלים עם הפלשתינים) גורר איתו גלישה להכללות חסרות בסיס. מסתבר שלא מעט מעובדי מערכות ההצלה (שוטרים וכבאים) בארצנו הם ערבים שרק לאחרונה בטבח שמחת תורה חרפו נפשם ואף מסרו חייהם על מזבח הצלת אזרחים ישראל מבלי לבדוק דתם או לאומיותם. צמד המצבים שחוויתי לימד אותי שוב כי הכללות על-רקע דתי או לאומי פסולות. מעניין שלא מעט מאלו החוזרים ומשננים את הכתוב בספרי הקודש שלנו לפיו כל בני האדם נולדו בצלם, כלומר אין עליונים מול תחתונים, אין צדיקים מול פושעים ואין מצילי חיים מול רוצחים דווקא כופרים בתפיסה הזו. במדינת ישראל בה כחמישית מהאזרחים הם ערבים רצוי שכולם יפנימו זאת כי רק ביחד נצליח.