יש רגעים בחיי עם שבהם חובה לעצור את הספירה, להניח את המאזנים, ולתת ללב להוביל. נדמה שהימים האלה - ימי החזרת החטופים החיים הביתה - הם רגע כזה. אחרי שנה של כאב, אובדן ופילוג, נפתח חרך קטן של אור. זה הזמן לשמוח. לא שמחה קלה או שלמה, אלא שמחה מורכבת, מהולה בדמעות. שמחה על חיים שניצלו, על חיבוק מחודש של משפחות, על תקווה ששבה לנשום.
אבל לצד השמחה שוכן כאב כבד. אי-אפשר, וגם אסור, להתעלם ממאות החללים, מהמשפחות ששכלו את היקר להן מכל, ומהפצעים הפתוחים של עם שלם. זה איננו זמן של חגיגה; זה זמן של נשימה ראשונה אחרי טביעה ארוכה. השמחה הזו אינה ביטול הכאב - היא דווקא הדרך היחידה לשאת אותו.
כמובן, החשבונאות עוד תבוא. יהיו ויכוחים, שאלות, ועדות, ביקורות. אבל לא עכשיו. עכשיו הזמן לחבק, להקשיב, להוריד את הלהבות. משפחות החללים לא צריכות ניתוחים באולפנים אלא חיבוק. משפחות החטופים לא צריכות ביקורת אלא אהבה. המדינה צריכה אותנו - מאוחדים, לא מסוכסכים; בונים, לא מפרקים.
ישראל של אחרי השיבה הזו יכולה להיות מדינה טובה יותר אם נרצה בכך. אם נבין שהאויב האמיתי איננו רק מעבר לגבול אלא גם בתוכנו: החשדנות, הציניות, חוסר האמון. נניח אותם בצד, ולו לרגע. נרים מבט, נושיט יד, נאמין שוב ביכולת שלנו להיות עם אחד, גם אם לא חושב אותו דבר. יש רגעים שבהם חובה לשמוח לא מפני שהכול טוב — אלא כדי שיהיה טוב. זה אחד מהם.