מזה זמן רב, כל דבר שקשור לישראל הוא רדיואקטיבי, כך שאנשים מפחדים להזכיר, לגשת, אפילו לחשוב על ישראל. השנה הכל נעשה גרוע יותר, והמתקפות נגד ישראל הלכו ותכפו והתעצמו. בכל מקום רוצים להפטר מישראל - החל מהאירוויזיון, דרך תחרויות ספורט וכלה בשייט או תיירות. כך גם חוזי נשק ואספקה אחרים. ככל שהדבר נעשה יותר בפומבי ובצורה נבזית יותר, כך מתחזקת לה התנועה להשתקת והעלמת ישראל. הדבר מזכיר למי שעדיין בחיים את גרמניה ואירופה של שנות השלושים במאה שעברה. כל חנויות היהודים סומנו, אנשים לא נכנסו אליהם, ויהודים פחדו לצאת מבתיהם מחשש שיעצרו אותם באמצע הרחוב ויתעללו בהם (גזירת פאות, ניקוי המדרכות במברשות שינים, רדיפה ומכות, וכו׳).
דוקא בזמן זה, אסור לנו לפחד ואנחנו חייבים להכפיל את מאמצינו. זה חשוב לא רק לחברה ספציפית כי אם לכולנו ביחד. אם ניתן יהיה לדחוק אותנו לפינה, ואם אנשים וגופים יפחדו להפגש אתנו כאילו אנחנו מצורעים, הרי שהטרור יזכה, ואסור לנו לתת לזה לקרות.
לקהילה הישראלית בלוס אנג׳לס יש לכאורה קול מרכזי אחד - ארגון גג האמור לדבר, לפעול ולייצג את הקהילה כולה, בדומה קצת אולי לפדרציה היהודית. הפדרציה נכשלה מהלך עשרות שנים לפעול ביחד עם הקהילה הישראלית, למרות נסיונות ממשיים מצד ג׳והן פישל כשהוא היה נשיא הפדרציה של לוס אנג׳לס. מאז, לא רק שהפדרציה התרחקה מישראל (ותמכה באופן פעיל בג׳יי סטריט וארגונים דומים), אלא שהקהילה הישראלית המקומית לא מעניינת אותה כשהיא צריכה להתמודד עם התרחקות של הקהילה היהודית, הבסיס של עצם קיומה.
מאמר זה מופנה הן לארגון העל והן לקונסוליה הישראלית. מזה שנים אתם תומכים בפסטיבל הסרטים הישראלי, בד"כ בסכומים בארבע או חמש ספרות כמו גם במתן חסות. השנה תמיכתכם קטנה או נעלמה לחלוטין. דווקא השנה כשכל דבר פומבי ישראלי הוא מטרה ישירה, צריך היה להעצים את התמיכה ולשנות כיוון. פסטיבל הסרטים הישראלי הוא אוסף סרטים המוקרן בכמה בתי קולנוע ברחבי העיר. אורחים מהארץ משתתפים בשיחות סביב הקרנת הסרטים. כך גם יש פעילויות כמו ערב הפתיחה והסגירה.
לעומת שנים רגילות, השנה התרומות לפסטיבל נמוכות מהרגיל ויוצרות חוסר תקציבי משמעותי, או כרבע מיליון דולר. בנוסף, השנה הלחץ התקציבי גבוה בהרבה, שכן, לדוגמה, אבטחה וההתארגנות מראש צריכות להיות גבוהות, חזקות ומרתיעות מתמיד. כמעט בוודאות תהינה הפגנות נגד, כמו גם נסיונות להפריע לפעילויות ולהגעה בטוחה של צופים. המסר צריך להיות שהחיים ממשיכים וישראל עדיין כאן ונשארת כאן. אם בתי קולנוע לא מוכנים שיוקרנו סרטים כחלק מפסטיבל סרטים ישראלי (שקיים כבר כמה עשורים), מן הראוי למצוא מקומות חלופיים - מרכזים קהילתיים, בתים פרטיים, וכו׳. הקהילה כולה צריכה להתגייס למאמץ זה שהוא לא פחות ממאמץ מלחמתי.
כל ההקרנות צריכות להיות חינם לקהל, כדי להעצים את המסר. בכל הקרנה צריך שיהיה נוכח נציג ישראלי, בעל חברה, ראש ארגון, חייל או פדוי שבי. כבר היו כאן פדויי שבי ובני משפחותיהם. בואו ותזכירו לנו שאתם בחיים, למרות השבי והסבל. בואו ותהוו תזכורת לגויים כולם, שאנו נקודות אור במלחמת הרשע נגדנו. לחלופין, בכל הקרנה צריכים להגיע ישראלים מקומיים עם דגלי ישראל, בעוז ובגאון.
והמסר הנוסף הוא "על אפם ועל חמתם" של כל שונאינו, הפסטיבל מתקיים והוא יהיה יותר מוצלח ויותר גדול מתמיד. לכל הקרנה צריך להיות מוזמן איש ציבור אחר - פוליטיקאים, בני בריתנו בשלל הערים בלוס אנג׳לס, אנשי תקשורת, אנשי עסקים וכו׳. כולנו מודעים לכך שמדי דור ודור רוצים להשמידנו, בסופו של דבר אנחנו מנצחים, ומאותו זמן הלאה לכל הזמנים אנחנו חוגגים ("בואו לאכול"). כך בפסח ובפורים ובחנוכה ועוד. אך על-ידי כך שנשאיר את הפסטיבל (כמו גם כל הזדמנות אחרת) להתנהלות כפי שהייתה מהלך כל העשורים הקודמים, לא יצאנו ידי חובה.
מי אמור להוביל את המאמץ? ראש העיר בורלי הילס, שיכולה הייתה לתרום שני ערבים להקרנות פומביות, אחד במרכז ווליס והשני באקדמיה לסרטים, העדיפה להגיע לאירוע הוקרה לתורמים כדי להצטלם ולהשתמש בכך בתור עוד אירוע אליו היא הגיעה בשמלה קסומה (ויקרה להפליא) אחרת. הכוונה לא הייתה שהיא תדאג לעצמה כי אם תעזור באופן ממשי לפסטיבל. כמובן שזה לא קרה.
הפדרציה היהודית מזמן לא השכילה להבין שכל התנגחות בישראל והתרחקות ממנה לא משרתות את מטרותיה ואת הקהילה היהודית שהיא מייצגת. ודאי שהיא לא זו שתיזום או תוציא לפועל פעולה כזו.
ארגון העל הישראלי? פעם, מירי שפר הייתה יוזמת ומוציאה לפועל. כך לדוגמה במלחמת לבנון השנייה. היא הובילה באופן אישי, ונתנה דוגמה אישית שדירבנה והלהיבה רבים אחרים. רבים מאתנו זוכרים את ההזמנה לביתה, שם חיכה לנו משתה של ממש ומסר "אחרי." היא הציגה צ׳ק של 50,000 דולר ובעלה איציק ז"ל שנכנס והופתע לראות כמה עשרות אנשים שהוא לא ציפה למצוא בביתו, מייד תמך באשתו. זה היה לפני שהיא הצטרפה לוועד המנהל של הארגון, ומאז הארגון גדל בצורה אקספוננציאלית. האם הם יעשו מעשה?
זו אינה אחריותו הבלעדית של מאיר פניגשטיין שהפסטיבל הוא פרויקט החיים שלו. נהפוך הוא, הוא הביא אותנו עד הלום, הוא את הנשמה נתן, והוא עדיין עומד על שתי הרגליים, מנסה להחזיק מעמד. עכשיו הזמן להגיע עם צבא עצום ורב לעזרה.
לא עבור מאיר, גם לא עבור מי שחושק לראות סרטים ישראלים מהשנה החולפת. פסטיבל הסרטים חשוב כי צריך לראות את המילה "ישראל" בכל מקום ברחבי העיר, בגלוי, בראש זקוף וכתפיים ישרות וחזה מתוח. דווקא, אנחנו פה, ועל אפם ועל חמתם של שונאינו. ישראל היא עדיין אור לגויים, היא המגדלור היחיד הניצב מול התפשטות האיסלאם הרדיקלי בעולם והכפפתנו לחליפה איסלאמית קיצונית. ישראל היא התקווה לעתיד, ואנחנו בחזית הקדמית של הלחימה.
נ.ב. אני מקווה מאוד שהפסטיבל לא יכלול סרט על חלומו ומסעו של ילד "פלשתיני" לראות את הים על אפם ועל חמתם של הקלגסים הישראלים. לפני שנים היה סרט עם סיפור דומה על קבוצה של נשים ומסען להגיע לים בפעם הראשונה בחייהן. המרחק הגאוגרפי לא היה גדול, אך הסיפור והסרט דיבר על מסע של חיים שלמים. הסבל, הגעגועים, הנסיונות מחד והרשע הגלום (בישראל ובישראלים) מאידך שלהב את הצופים. אילו רק הדבר היה אמיתי.
אלא שהאמת היא שבאותו זמן כל מי שניסה להכנס בצורה בלתי חוקית עשה זאת לבצע פיגועי טרור בעוד הם מפוצצים את עצמם וצועקים "אללה או-אכבר." הם אינם שואפי חיים כי אם כת מוות. ואין זו צנזורה כי אם ראש בריא ומעט הגיון בריא: חומר המשמש ככלי נשק נגדנו לא צריך להיות מוקרן בפסטיבל סרטים ישראלי, ואפילו אם הוא מועמד לאוסקר, הקונסוליה הישראלית לא צריכה לקדם אותו (כפי שהיה בעבר). אל דאגה, הסרט גם ככה זוכה בתהודה שאין דוגמתה בעולם כולו, כמו כל דבר אנטי-ישראלי אחר בימים אלו.