ב-15 באוגוסט 1938 שנתיים כמעט בדיוק לאחר ההתקפה הראשונה אירע האירוע הקשה ביותר. משאית עמוסה במצרכים ובה 11 נוסעים יוצאת מחיפה לנקודת ההתיישבות "יערות הכרמל". ליד אזור דמון "הותקף הרכב ממארב ואש נורתה עליו מכל הכיוונים. נהג הרכב ישראל וולהנדלר נפצע. הרכב נעצר.
הנוטרים תפסו עמדות והשיבו אש. עשרה מנוסעי הרכב -, שמונה נוטרים ושתי נשים - נרצחו בהתקפה זו. שמות הנרצחים בהתקפה הרצחנית כפי שמופעים בעיתונות דאז: משה בלאט, בן 37 (מפקד ההגנה במקום), דב הוישרק, יצחק בוכבינדר, בן 24, אשר כהנא, בן 25, ליאון אוסטרמן בן 26, רעייתו ההרה אהובה אוסטרמן, בת 26, מנדל גליקסברג, בן 29, ישראל וולפהנדלר בן 24, יהודית מירמלשטיין-ברקוביץ', בת 24, זיגי כהן בן 25.
מבין 11 נוסעי המשאית נוסע אחד בלבד ניצל - הנס ברגר נציג יזמית הישוב חברת "כרמל להשקעות". ברגר הובהל פצוע במכונית לבית חולים הדסה בחיפה שם נותח ומגופו הוצאו מספר קלעים. האירוע היה אחד מהאסונות הגדולים שאירעו באזור חיפה ובכלל בארץ בתקופת המרד הערבי והוא גרם לזעזוע והלם רב בחיפה ואף מחוצה לה.
זמן קצר לאחר רצח העשרה נתפסו שנים מאנשי הכנופייה כחשודים בביצוע הרצח. האחד מחמוד חסין חסן בדואי בן 22 מערביי גאורנה - נפת חיפה והשני תושב בית שאן. הם נשפטו בבית דין צבאי בריטי, ונדונו למוות בתליה. לא ברור אם אכן הוצאו למוות. פסק דין מסוג זה טעון היה אישר מפקד הצבא הכללי בארץ.
בעיתונות דאז הובעה ביקורת כנגד חברת "כרמל להשקעות" וגם כנגד מוסדות הישוב על כך שהרכבים שנסעו מחיפה ליערות הכרמל ובחזרה והובילו נוסעים ואספקה לא היו משוריינים ומוגנים כראוי הגם שמדובר בדרך מבודדת עם סיכון גבוה להתקפות ערביות. בעיתונות נרמז כי אי-מיגון הרכבים נעשה כדי לחסוך בהוצאות כספיות והדבר גבה חייהם של רבים.