הימים האלה הם ימי סוף הענבים. עוד ניתן לראותם בשווקים, ברשתות השיווק, בדוכני רחוב, במרכולים. אבל רואים - זה כבר סוף הענבים. בכל אשכול ניתן להבחין בכתמים זעירים על חלק מהם. הם צמוקים יותר, צימוקיים. תהליך דעיכתם צפוי, כמו החצב במועדו, כמו הסנונית במועדה. ביני לבין עצמי אני מכנה את הימים האלה ימי סוף הענבים. יש משהו טבעי ומעט עצוב, כמו זמר נוגה, כמו בכל סתיו, למעט היופי שבו. אלה ימים של תוגה.
פעם כתבתי ביומני: " יש לנו לשון אחת בלבד ללקק בה פצעים וגלידה. אנחנו עם כזה, שנגזר עלינו לשאת את כאב הפצע הפתוח עם הקו העולה בקצב מתון ואיטי על גרף האיחוי וההגלדה. העצב והשמחה מעורבבים זה בזה, ואני מרגיש עמוק בתוכי כי אין לי שתי לשונות, רק אחת, אולי כך מרגישים גם רבים מלבדי.
לכאורה, החיים שבים, אט אט, למסלולם. אבל השקט נגוע ברעשי רקע טורדניים, אשר אולי לעולם לא ניתן יהיה להסותם. יקח עוד זמן להתרגל להכילם, לקבל אותם כמצב נתון, להשלים עימם, להבין אותם כמו שמבינים עובדות. אני מסתכל על הענבים, על סופם, ורואה בהם את בבואת חיינו בזמן הזה.
יש שירים יפים על ענבים, על יין, על שמחת חיים. חלק מהם שגורים על פה, על-פי. האם לזמזמם עכשיו, כדי שייטב? אין לי שליטה גם על כך, כמו על דברים רבים אשר זה מכבר נגרעה ממני היכולת לשלוט בהם. מאליהן עולים וצפים מה שראנו אי-אז, בנעורינו, בתנועת השומר הצעיר - "שירי תוגה וערפל", רבים מהם עם מלודיות רוסיות, רבים מהם מתורגמים.
עכשיו, בסוף הענבים, כל שיר הוא זמר נוגה.
ובכל זאת אני יודע: עוד מעט, בגשם הראשון, כשהאוויר יהיה רווי ריח לח של אדמה טובה, יפתחו הנכדים והנכדות את המטריות החדשות, יצהלו להם בדרך אל "המסגרות", יבואו גם ימים שבהם יתחזקו הגשמים, והם, במגפיהם, ישכשכו עצמם בשוליות שייקוו, יבוססו בהם להנאתם, ואני אדע: עוד יהיו ימים אחרים, טובים יותר, ואחרי סוף הענבים תתחיל עונתם של ההדרים.