"עכשיו מבזק חדשות" אמר הקריין. בבוקר של שבת, שמחת תורה, 7 באוקטובר 2023. על המסך ריצדו תמונות שלא יאומנו: עשרות טלפונים נכנסו לאולפן חדשות 12, קולות רועדים מבקשים עזרה, צעקות של אימה ובלבול. אנשים התקשרו אל דני קושמרו בשידור חי, מבקשים הצלה מבתיהם הבוערים. הארץ כולה נכנסה לתוך סיוט קולקטיבי. שמחת תורה הפכה ליום של דם, של חוסר אונים, של שבר לאומי. השעות הראשונות נראו כמו קץ החלום הציוני. אבל מתוך הכאוס, מתוך האפר, קם מחדש אותו עם שההיסטוריה שלו נכתבה בין תקווה לתקומה. חיילים חזרו לבסיסים, מילואימניקים השאירו הכל מאחור, והמדינה כולה נעמדה על רגליה האחוריות. בחודשים שלאחר מכן, נפרשה מסכת ארוכה של הקרבה, לחימה ונחישות. ואז, בוקר אחד נוסף, כמעט 11 חודשים אחרי, השעה 15:30 והכותרות ברדיו נשמעו שוב כמו תחילתו של עידן חדש: "מבצע הביפרים בלבנון". בתיאום מושלם, במכה אחת מדויקת, פגעו כוחותינו בלב רשת הפיקוד של חיזבאללה. בתוך דקות נדם קולם של מכשירי הקשר והביפרים של אלפי פעילים. בעולם הביטחוני קראו לזה "מבצע שקט", אבל איש בישראל לא נותר שקט. כולנו הבנו, משהו השתנה. ומשם הדרך נמשכה. הבונקר של חסן נסראללה, המקום שנחשב עד אז בלתי חדיר, הפך למוקד המבצע הבא. המטרה הייתה ברורה: לשים קץ לאיום שמדרום לבנון. הדעות היו חלוקות אך התעוזה גברה על השכל וכשהעשן התפזר, הבינו גם אויבינו: ישראל שבה להיות הלביא, ממש כפי שנחזה בעבר: "הן עם כלביא יתנשא". ואז, כשהעולם כולו הביט בהשתאות, עברו עוד מספר בודד של חודשים וללא התראה מראש, הכתה ישראל באירן, בלב התשתיות הצבאיות שאיימו עליה שנים. כל העולם נשאר מופעם. זה לא היה עוד "מבצע נקודתי", זו הייתה אמירה ברורה: מי שירים יד על ישראל, ימצא עצמו בלי יכולת להרים אותה שוב. כך בזכות הלחץ הצבאי, בזכות העמידה האיתנה, נשבר חמאס. מחבלי החטיפה, מנהרותיהם ובונקריהם, הכל קרס. עברה עוד חצי שנה ובוקר בהיר אחד, אחרי חודשים ארוכים של חרדה, צער ודמעות, שמענו את המשפט שלא האמנו שנשמע שוב: "ושבּו בנים לגבולם." כל החטופים: גברים, נשים, ילדים, שבו הביתה. ומשפחות החללים, אלו שחיכו שנים, קיבלו סוף-סוף את יקיריהן למנוחה אחרונה, וביניהם גם את הדר גולדין, שנשבענו שלא יישאר שם לבדו. מדינת ישראל יצאה מהימים ההם אחרת. מצולקת, אבל זקופה. מאוחדת, ולא עוד מפולגת. יום שבו האומה כולה הבינה שאין כוח בעולם שיכול לשבור את רוחה. ההחלטות הקשות הללו, לצאת למבצעים שמעולם לא נראו כמותם, להמר על תעוזה במקום על זהירות, שינו את מהלך ההיסטוריה. הן לימדו אותנו שוב את השיעור העתיק: נצח ישראל לא ישקר. ביום שבו שבו הבנים לגבולם, ידע כל אחד מאיתנו שבלי אותה עמידה נחושה, לא היינו מגיעים לשם. היום הזה אינו רק עוד ניצחון צבאי. הוא גם חידוש האמונה בצדקת הדרך שלנו, הוא חידוש הבנה שגם מתוך החושך העמוק ביותר יכולה לצמוח תקומה. עם זאת לצד כל זאת, חובה עלינו לזכור את המצב שקדם לאותו יום שמחת תורה, שביעי לחודש אוקטובר 2023. בחוץ, מעבר לחלון, הארץ רעשה, כמעט התפרקה. לא מטילים, אלא ממילים. רחובות נחסמו, שלטים התרוממו, דגלים כחולים-לבנים התנופפו משני הצדדים של אותו עם אחד. האוויר היה רווי מתח, כעס, עייפות. משפחות נחלקו סביב שולחן השבת, חברויות של שנים התרסקו על-רקע ויכוחים פוליטיים. נדמה היה שאין עוד דבק, שאין עוד "אנחנו", רק מחנות. איש לא תיאר לעצמו, באותו לילה שלפני, כמה מהר ייהפכו כל הוויכוחים ההם ללא רלוונטיים. כמה מהר ניזכר שאנחנו לא ימין ולא שמאל, לא תל אביב ולא שדרות, אלא עם אחד, שמיועד להחזיק זה את זה כשנופלים. ההיסטוריה טפחה בפנינו בעוצמה שאיש לא היה מוכן לה, והלקח, אולי הקשה מכולם, הוא לזכור את הלילה ההוא דווקא כשהכול שקט. לא לחכות שוב לאויב מבחוץ שיאחד אותנו, לא להמתין לשבר כדי להיזכר בערבות ההדדית. כי היכולת שלנו לשרוד בין אויבים מבחוץ ומחלוקות מבית, תלויה רק בדבר אחד: אם נדע לשמור על הלב המשותף גם כשאנחנו חלוקים בדעה. לאחר שנתיים של מלחמה נותר לנו רק לזכור את כל החיילים הצעירים שהקריבו את חייהם בשביל אותה מטרה, בשביל שנוכל לספר לנכדים שלנו ששרדנו את הגרוע מכל עבור הדורות הבאים. גם בעיצומה של המלחמה לא שקטו הרחובות. ההפגנות נמשכו, דגלים הונפו, סיסמאות נשמעו, ומול קולות הקרב נשמעו גם קולות הביקורת. זה היה אחד ממאפייניה הייחודיים של החברה הישראלית, היכולת להילחם בחזית ולדון בלהט בעורף.הוויכוחים היו סוערים, אבל הם לא שינו את העובדה הפשוטה שבשטח, יום אחר יום, חיילי ישראל התקדמו, הגנו והכריעו. היום, כשהאבק שוקע והאמת מתבררת, אפשר לומר ביושר: המטרות שהוצבו אכן הושגו. החטופים שבו, האיום הנורא מצפון הוסר, והעולם מביט בישראל בהערכה מחודשת. גם מי שחלק על הדרך מודה בלב, זה היה מאמץ שנשא פרי, לא רק בניצחון צבאי אלא גם בשיבה אל עצמנו, אל תחושת הייעוד שנולדה מחדש מתוך האש הצורבת. היום כשחיילי המילואים חוזרים לעבודה ובדוח האחרון של אחת מסוכנויות הדירוג הבינלאומיות, נכתב בפשטות: "ישראל - תחזית חיובית" הם ציינו את מה שאנחנו כבר יודעים: שמאחורי כלכלה חזקה עומד עם עקשן, מאוחד ובעל אמונה בעצמו. שההשקעות חוזרות, החדשנות שוב פורחת, והעתיד נראה בהיר מאי-פעם, כי מדינה שהצליחה לקום מן השבר של 7 באוקטובר 2023, לשוב ולבנות את עצמה, ולהחזיר את בניה לבתיהם, היא מדינה שאין כוח בעולם שיכול להכניע אותה.